"היום הזה נהיית לעם"
יצאנו לדרך, להכיר מקרוב את הר עיבל, ההר הגבוה אפוף המסתורין, הר הקללה. אי שם על ההר, כך נודע לנו, ישנו מזבח. שנים חיפשו אותו ורק אחד הצליח למצוא, אדם זרטל. יותר נכון לקרוא לו פרופ' אדם זרטל – הארכיאולוג, האיש שבמשך שנים סוקר את מרחבי יהודה ושומרון. הוא בן 77, גדל וחי בקיבוץ עין שמר. "שמוצניק גאה" להגדרתו, נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ושרידי פציעתו מלווים אותו מאז, כשהוא מסתובב עם זוג קביים, כובע בוקרים, ופנים מאירות מלאות חכמה מנוקדות בכתמים ונמשים משהייה ארוכה בשמש היוקדת על הרי השומרון... 
בלוז לחופש הגדול
אני זוכרת את שהיה אז, ממש כמו היום. את חולצת המלמלה הלבנה של המורה, את מבטם המצפה של הילדים האחרים. ילדה צעירה ודקה בת תשע, עומדת מול כל כיתה. המילים הראשונות והמהוססות בוקעות מפי בלחש ולאט מתקבצות להן והופכות לסיפור מקסים ומרתק. ביום שלפני, כשהמורה לעברית הטילה עלינו משימה לכתוב סיפור על פגישה עם חייזר, מיהרתי לסגור את הספרים, להכניסם לתיק ה'מודן' שלי ולצאת לחופשי מדלת הכיתה והלאה הביתה... 
החלום ושיפוצו
מאז היותי נערה מתבגרת, אני זוכרת שתמיד חלמתי על תקופה סטודנטיאלית בירושלים. שלא תבינו אותי לא נכון, אני בת יישוב גאה, ולא רואה את עצמי גרה לאורך זמן במקום שאינו יישוב, אך בשביל בני 17 עד גיל 30 בערך אשר אינם נשואים, ליישוב בשלב מסוים כבר אין הרבה מה להציע במשך השבוע (ויש המהדרים ואומרים - אף בשבת אין...). אני זוכרת שכשהיינו בני 17, ראשון החברים שהוציא רישיון נהיגה ובילה כל דקה פנויה אי שם בגוש דן, הבטיח להוכיח לנו שיש חיים מעבר למחסום..... 
תשמרו על קשר
את הרגע הזה אני חווה לפחות חמש פעמים ביום; אני שולחת את היד לתא הקטן של התיק כדי לשלוף את הפלאפון אבל הוא לא שם. אם יתקינו לי קוצב לב יום אחד, זה יהיה בגלל רגעי האימה האלה. תוך כדי שאני מנסה להסדיר נשימה ולהיראות רגועה, אני מתחילה לחפש אותו בתא הגדול של התיק, אולי בכל זאת הוא נפל לשם מהתא הקטן. אבל הוא גם לא שם. זיעה קרה מתחילה לשטוף אותי. אני שולחת יד לבדוק את הכיסים, אבל בדיקה זריזה מזכירה לי שאין לי כיסים בכלל... 
בחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי
הימים הראשונים של החופש הגדול האחרון שלי בכיתה י"ב עברו עליי בבית הספר. מועדי ב' בבגרויות עוד לא היו אז בנמצא, אני חושבת. היינו שם רק אני ומחשב העריכה, ושתי חברות צוות ההפקה של סרט הגמר שלנו במגמת תקשורת, שנשארו לתת לי תמיכה מוראלית. התכנסנו כדי שאערוך את הסרט. מחדש. אחרי שהגרסה הראשונה שלו נמחקה מן המחשב בתום שבועות ארוכים של עבודה. בשלושה ימים ולילות שחזרנו מאפס את הסרט שכבר קיבל ציון (100, חשבתי שתרצו לדעת) ושהבטחנו לתת עותקים ממנו למרואיינים... 
שריטות עמונה
אם אי פעם ישאלו אותי (נכדיי? עיתונאי?) מה היה הרגע המשפיל ביותר בחיי, סביר להניח שאזכר ברגע ההוא, ההזוי, בשעת בוקר מאוחרת בעמונה. בימים אלה הוא צף בי שוב ושוב, כשאני עוקבת אחר שעון החול ההולך ואוזל במאבקה של עמונה להיאחז ברכס ההר השומם שהפכה ליישוב פורח. אבל מה שהטיס את הזיכרון הזה כמו טיל מתהום הנשייה אל קדמת התודעה שלי, זו הכותרת ב"הארץ" שסיפרה על מפקד פינוי עמונה, מאיר בוקובזה, שהעיד לאחרונה בבית המשפט, ואמר - כמה מקומם אבל בכלל לא מפתיע - ש"היה לגיטימי לירות ברגלי המפגינים"... 
חלק ממני
אני כבר מאומנת - אני אומרת לעצמי. מנסה לשכנע. זו כבר הפעם הרביעית. לא יהיו הפתעות... כאילו זה מנחם. אני מגלה שאפילו לי אין את המילים. השבוע תהיה הפעם הרביעית שאפגוש את הבן שלי, במערכת היחסים המורכבת שלנו, בלי היכולת לברוח. קשר שהתחיל בתפילה והשתוקקות, בחלום ודמיונות, בציפייה כנה לבן. אמרתי עליו שהוא ילד של ברכה. אין לנו דרך לצפות את ההפתעות של החיים, וכך גם אין לנו יכולת להכין את עצמנו לקראתן... I DID IT MY WAZE
אפשר לומר שחיי מתחלקים לשניים: לפני ה- waze ואחריו. ה- waze ואני לא נפרדים מיום שנפגשנו. לכל מקום אנחנו מגיעים ביחד, הוא מוביל ואני אחריו בעיניים כמעט עצומות. בנסיעותינו הארוכות ברחבי הארץ, פיתחנו לנו זמן איכות. הוא מדבר ואני מקשיבה, ובין לבין אני מודה לו ומספרת לו כמה אני אוהבת ומעריכה אותו. אני ממש לא נותנת לאף אחד להפריע לנו בדרך. אם מישהו מנסה להידחף באיזו שיחה אני מיד מנתקת. לשיחות מאוד חשובות אני עונה ובתקיפות מסבירה שכרגע אני עם ה- waze ולא יכולה לדבר... 
וילה
את רוב העשור הראשון לנישואינו העברנו בקרוואנים. בילדותי קראוון היה מבנה זנוח שגרו בו רווקים, לכן הופתעתי לגלות שקראוון יכול להפוך לארמון של ממש עם קצת עזרה עיצובית. מידי פעם אני נהנית לראות זוגות צעירים שבאים עם חששות קראווניות, ולפתוח להם דלת לקרוואנים מהממים. לגור בשכונת קרוואנים זה משהו מיוחד. כי איך שלא תסתכלו על זה, הקירות דקים, המטרז' קטן והבידוד מזעזע. וכך מוצאים את עצמם שוכני הקרוואנים הרבה יותר בחוץ מאשר בביתם, ומעורבים שלא מדעת בחייהם של חבריהם לשכונה... 
מדברת מהבטן
אל הרחם שלי נכנסו עוד לפני שהתחתנתי. כשהייתי בת 18 ויום עמדתי עם אהוב ליבי תחת החופה. לא אשכח את המבטים השופטים, הלחשושים והתחושה הכללית של "מה נסגר איתם? היא בטח בהיריון". אז בפעם האחרונה שבדקתי, אמנם רזה מקל אני לא, אבל גם לא פילה, ו(זהירות ספויילר) בהתחשב בעובדה שילדתי לראשונה רק שנתיים וחצי מאוחר יותר, אפשר בהחלט להירגע ולהבין שלא זו היתה הסיבה. כן. היינו זוג צעיר (מאוד). הוא בצבא, אני עובדת. לא פשוט, אבל כך בחרנו... 
