טל וייזל
נשואה לרפאל, קיבוצניק אמריקאי (כן, יש דברים כאלה) ואם לארבעה (שלושה בנים ונסיכה). גרה בכוכב השחר שבבנימין. נולדה בתל אביב בשנת 1981 וגילתה רק בגיל עשרים את תאריך הלידה העברי שלה. גדלה בבת ים, קרית אונו ומודיעין. שירתה בצבא בחיל המודיעין כמש"קית בחטיבת המחקר של אמ"ן ובסוף השירות הצבאי חזרה בתשובה. מאז, היא מתנהלת על הציר המטאפורי שבין תל אביב לירושלים. למדה לימודי יהדות במכון אורה בירושלים ובתוכנית הוראה של מדרשת הרובע. לאחר שנישאה ב 2003 עבדה כמדריכת הנקה ותומכת לידה במקביל לעשייה בתיאטרון ככותבת מוסיקה מקורית להצגות, כמפיקה מוסיקלית וכשחקנית. כותבת בעיתונים 'ארץ בנימין' ו'בשבע'.
פוסטים אחרונים מאת טל וייזל:
תלמה
קיראו לזה איך שתקראו; מזל, פספוס או אצבע אלוקים – מה שמשנה הוא, שאת תפקידה ההיסטורי של הפזמונאית תלמה אליגון-רוז כמייסדת תנועת 'שלום עכשיו', החמצתי מתוך הרזומה העשיר והמתגלגל שלה, ורק בלילה שלפני הריאיון איתה ל'פנימה', המילים הללו תפסו אותי לא מוכנה. בואו נודה על האמת. אלמלא ביצת הסטריאוטיפים הדביקה שכולנו שוחים בה, לא היתה לי בכלל דילמה. אך העובדה שהפגישה עם תלמה נקבעה לבוקר שלמחרת, לא הותירה לי עוד איזה זמן של ליבון קצר ביני לביני לגבי מהות המפגש... טרמפ אימים
מיד אחרי שהתחתנו, עברנו בעלי ואני להתגורר בישוב הקסום כרמי צור שבגוש עציון. היו אלה ימי ראשית הקיץ, ואני מתנחלת טרייה עם מטפחת טרייה על הראש. תופסת טרמפים לראשונה בחיי, מנסה להיראות מקצוענית בתחום ולקלוט מהר את המתרחש סביבי. יורדת בצומת הגוש וממתינה בטרמפיאדה לטרמפ שיבוא. השלטים שסביבי דיברו בשפה אחרת מזו שהכרתי עד אז, שפת ההתיישבות ביו"ש, וצומת הגוש היה חלק ממארג השמות שהובילו לזיכרון צבאי שלם שסימל את התקופה המאתגרת ומלאת האקשן שידעתי עד אז בחיי: ימי האינתיפאדה השנייה... בלוז לחופש הגדול
אני זוכרת את שהיה אז, ממש כמו היום. את חולצת המלמלה הלבנה של המורה, את מבטם המצפה של הילדים האחרים. ילדה צעירה ודקה בת תשע, עומדת מול כל כיתה. המילים הראשונות והמהוססות בוקעות מפי בלחש ולאט מתקבצות להן והופכות לסיפור מקסים ומרתק. ביום שלפני, כשהמורה לעברית הטילה עלינו משימה לכתוב סיפור על פגישה עם חייזר, מיהרתי לסגור את הספרים, להכניסם לתיק ה'מודן' שלי ולצאת לחופשי מדלת הכיתה והלאה הביתה... את הילה אנוכי מבקשת
ממש כמו בשירה של גלי עטרי 'החברות הכי טובות', כך היינו שתינו. "תמונות ילדות, צמות ומגפיים בוואדי השוטף". אצלנו המגפיים היו שחורות וגבוהות של 'גזית', הצמות היו לשיער מנופח ומעוצב, והוואדי – טוב, מקום הבילוי שלנו לא היה בדיוק הוואדי. אך כמותן, גם אנחנו. היינו החברות הכי טובות. לכל מקום הגענו יחד, הבנו האחת את השנייה ללא צורך במילים. לימדת אותי המון, והרגשת שאני זו שמלמדת אותך. חשבתי שתלווי אותי בכל שביל שאפסע בו בטיפוס החיים האינסופי במעלה ההר. לא ידעת שבאותם רגעים, בתוכי התבשל משהו אחר... כולם מדברים על שלום
איפה זה תפס אותי, הנמנום הפוליטי שבו אני שרויה? שנות ילדותי היו אחרות לגמרי. לא, לא היינו דתיים אך היינו אידיאליסטיים ורצינו טוב. ימי אוסלו הזכורים לי כאופטימיים אך לשכניי כקטסטרופה, פעפעו אל תוך ימי התבגרותי התוססים. את נעוריי העברתי בהתנצחויות אידיאולוגיות בין ידידיי הימניים השרופים גלעד ורועי, לביני – השמאלנית של הכיתה. חדי לשון וחמי מזג היינו, עטים על כל ידיעה בעיתון כמוצאי שלל רב, ומתווכחים שעות על ספסלי בית הספר. אחרי רצח רבין, דבר לא היה כשהיה... 
