הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום חמישי 25.7.13 5 תגובות לפוסט 23245 צפיות

זה רשמי: אני סובלת מהפרעות אכילה

זה התחיל בהיריון שלי, או יותר נכון - לאחר הלידה. כל כך הרבה דברים קורים לנו אחרי הלידה - הגוף משתנה, הצלוליטיס קופץ לביקור; פתאום התחלתי לעשות דברים כאלה של מבוגרים, ואז גם הבנתי שבעצם עבדו עלי כל הזמן כשאמרו לי שאחרי הלידה הסניליות חולפת.
ואם לא די בתופעות הלוואי האלו, הייתי חייבת לקבל אחת נוספת: התחלתי לאכול. הרבה. הרבה מאד. והכל.
ולא, אני לא עוד אחת מהבחורות הרזות והמעצבנות האלה שאומרות שהן לא הפסיקו לאכול מהבוקר, בגלל איזה המבורגר, חופן במבה ושלוק של מיץ תפוזים שנכנסו להן לפה. כשאני אומרת שאכלתי כל היום, אז אני מתכוונת לזה ברמת הפשט של הדברים. אכלתי כל היום.
עוד לפני שהייתי מצחצחת שיניים בבוקר המקרר כבר היה פתוח. את היום הייתי פותחת עם כמה שאריות של אוכל מאתמול - איזה כדור קובה, חתיכת לזניה, כמה ביסים מהפתיתים, אתם יודעים - דברים שרגילים לפתוח איתם את הבוקר.
אחרי שהייתי אוכלת משהו מלוח, היה מתחשק לי מתוק, ואחרי המתוק - אז מלוח, ואחרי המלוח - שוב מתוק, ואיך אפשר לקנח את המתוק כמו שצריך בלי משהו מלוח?
אפשר לומר שכל דקה במהלך היום שלי הייתה נתונה למחשבה - מה אני יכולה לאכול עכשיו?
העובדה שאכלתי לפני כמה דקות ממש לא הייתה רלוונטית מבחינתי לכך שאני יכולה להמשיך ולאכול עוד משהו. גם זה שאני עומדת להקיא עוד רגע מרוב שאני שבעה, גם זה לא היה קשור. זה ברור שאם אני אחשוב מספיק טוב אני יכולה למצוא עוד משהו שבא לי לאכול עכשיו.
וכך הייתי מוצאת את עצמי אוכלת מלאווח עם גבינה צהובה ואחריו מלאווח עם שוקולד כדי לאזן את המליחות, קופצת רגע למסעדה הקרובה כדי להביא לי משהו, בדרך רואה מאפייה וקונה גם כמה בורקסים כדי להשביע את עצמי עד שהמנה במסעדה תהיה מוכנה, אחרי המסעדה הייתי חוזרת למאפייה כדי לקנות כמה קרואסונים כי הרי אני חייבת משהו מתוק אחרי המלוח. אחר כך, ליד דוכן הממתקים בשוק, הייתי ממלאת שקית שלמה של סוכריות גומי, כי עם מחיר כזה באמת כואב הלב לא לקנות. ולא נשכח את הנסיעות. לא הייתה נסיעה שלא הייתי עוצרת באחת מתחנות הדלק, לוקחת טוסט, ארבעה שוקולדים ב-11 ₪, עוגיות עבאדי למקרה הצורך, איזה מילקשייק וניל כדי להרוות את צימאוני וחבילת מרשמלו. אין ספק שאני לקחתי קצת באקסטרים את העניין של הלהיפטר מהעז.

 

התוצאות היו ידועות מראש. תוך חודש הייתי מעלה בערך ארבעה-חמישה ק"ג ונעמדת מול המראה ביום שקשה למצוא בו מה ללבוש (בעיקר כי כבר הכל נראה זוועה עלי או שהכפתור של המכנס פשוט כבר לא נסגר).
מי שמכיר אותי יודע, כמה ק"ג עודפים הם סיבה מצוינת להיכנס לדיכאון, ולכן ההחלטה הקשה לא איחרה להגיע - קדימה דיאטה!
את הקילוגרמים העודפים הייתי מורידה יחסית בקלות, לפחות את רובם. אבל כל כך התגעגעתי לאוכל. התגעגעתי לאפשרות לאכול מתי שבא לי, לבליסות ערב ביתיות, לסוכריות גומי, ובכלל לאיזשהו דבר מסוכר (ואל תגידו לי שבשביל זה יש פירות, כי זה לא, אבל ממש לא, סיפק אותי).

אז חזרתי לאכול. הרבה. הרבה מאד. והכל. שוב. ונחשו מה קרה אחר כך? תוך חודש הייתי מעלה ארבעה-חמישה קילוגרמים, ושוב, קדימה דיאטה!
כך העברתי ארבע שנים בחיי, בשני מצבים אפשריים: או שהייתי אוכלת בלי הפסקה וללא בקרה, או שהייתי בדיאטה. לא הכרתי אפשרות אחרת. וזה היה נראה לי לגמרי בסדר. הרי כל הבחורות הן כאלה, כך הייתי נוטה לשכנע את עצמי, אוכלות מלא ועושות דיאטה. אני בטוח לא מקרה חריג.

 

ערב אחד יצאתי עם חבר לאיזה פסטיבל רחוב. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אחת הסיבות העיקריות שאני אוהבת פסטיבלים זה בגלל שתמיד יש בהם דוכני מזון מגניבים. היה ברור לי שאנחנו הולכים לאכול, זה קודם כל, אחר כך אולי נראה גם מה יש לפסטיבל להציע. "טוב יאללה, מה אוכלים?", שאלתי אותו לאחר שנתתי איזה חצי שעה של סמול טוק. "אני לא רוצה כלום", הוא ענה לי, "אני לא רעב".
את התשובה שלו לא אשכח בחיים. באמת באמת לא הצלחתי להבין אותה. הוא לא רעב? נו אז מה? לא צריך להיות רעב כדי לאכול. הוא באמת הולך לוותר על הדוכנים האלה בגלל שהוא לא רעב??
באותו ערב, כשאני עומדת פעורת פה לנוכח התשובה שלו, בזמן שאני אוכלת מוקפץ תאילנדי, פיתה עם לבנה וקרפ צרפתי; שם, באותו ערב, הבנתי שאני בעצם כבר שנים לא אכלתי כי אני רעבה. אני בכלל שכחתי את הדבר הברור והמובן מאליו, שאנחנו אוכלים כשאנחנו חשים מן תחושה כזו שנקראת רעב.
שם, באותו ערב, הבנתי בפעם הראשונה שאני מתמודדת עם הפרעת אכילה.

כבר בבוקר שלמחרת קבעתי תור לדיאטנית. איזה שירות כזה של קופת החולים. גם רופאים המתמחים בהפרעות אכילה זכו לביקורים קבועים. אבל כלום לא עזר. בדרך אליהם שוב הייתי עוצרת באחת מתחנות הדלק ולאחר הפגישה הייתי פוקדת את המאפייה הקרובה.

***

לפני כשנה וחצי סיימתי את הכשרתי כמאמנת אישית (coaching). האימון מבחינתי הוא לא עוד שיטה טיפולית שמסייעת בתחום כזה או אחר בחיים. הוא גם לא עוד מקצוע בעיניי. האימון עבורי הוא דרך חיים של ממש. הוא אינו מסתיים אף פעם, כל יום הוא עוד הזדמנות לצמוח וללמוד עוד משהו על עצמי.

דרך עולם האימון הבנתי, וכל יום אני מבינה מחדש, עד כמה כל דבר שאנחנו בוחרים לעשות בחיים משקף הרבה ומלמד על דפוסי ההתנהגות שלנו, האמונות שלנו, ההרגלים שבולמים ומקדמים אותנו, ועד כמה אנחנו באמת מחוברים לאני הפנימי שלנו.

איפה זה מתחיל? בפעולות הכי בסיסיות ויומיומיות שלנו.
איפה זה התחיל אצלי? באכילה.

הרגלי האכילה שלי יצרו עבורי מראה לדברים גדולים המתחוללים בתוכי.
פתאום הבנתי עד כמה אני לא מחוברת וקשובה לגוף שלי, עד כמה אני לא מחוברת לעצמי.
הגוף שלי מדבר אלי כל הזמן, ואני פשוט לא עוצרת רגע כדי להקשיב לו באמת. האם אני רעבה? האם באמת בא לי לאכול עכשיו?
אני חיפשתי את התשוקה שלי בחיים דרך הדבר הכי יומיומי שאני אוהבת לעשות- לאכול.
במשך ארבע שנים הגוף שלי אותת לי, ואני בכלל לא הייתי שם רגע בשקט כדי לשמוע מה יש לו לומר. הוא אותת לי בתחושת הכבדות שתמיד ליוותה אותי, בעייפות, ברגעים על הכסא אחרי הארוחה עם ידיים על הבטן, עם תחושה שאין סיכוי שאני מסוגלת לקום עכשיו; בקושי לבצע פעילות גופנית, ובאנרגיות השליליות שליוו אותי יום יום. כן, הייתי עצובה, כואבת וכבויה. החיים עברו על ידי, וכל מה שעניין אותי זה לסיים את היום ולהיכנס למיטה.

אני תמיד חושבת על תינוקות שרק נולדים, עוד לפני שהשגרה והחיים שיבשו אצלם את ההרגלים הטבעיים. תינוק אוכל כל שלוש שעות. זה מה שהגוף שלו דורש. זה השעון הביולוגי שמאותת לו בטבעיות - אני רוצה עכשיו לאכול. הוא לא יאכל יותר ממה שהגוף שלו צריך והוא גם לא יאכל פחות מזה. הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לאכול, מתי וכמה.

כמה פעמים הגוף שלנו מאותת לנו, הבטן שלנו צועקת לנו, ואנחנו בכלל לא מקשיבים?
כמה פעמים אנחנו בוחרים להתעלם מהרעשים הפנימיים?
כמה פעמים אנחנו חיים את חיינו באוטומט מבלי לעצור רגע ולהקשיב לצרכים האמיתיים שלנו?
אני למדתי את זה דרך הרגלי האכילה שלי, אבל בעצם אנחנו יכולים ללמוד את הדברים האלו על עצמנו בפעולות הכי יומיומיות שאנחנו מבצעים.

מתוך החיבור הגדול שאני רואה בין הרגלי האכילה שלנו לבין עצמנו, התחלתי להנחות קבוצות להרזיה ולאכילה נכונה, שמתמקדות בדיוק במפגש הזה שבין גוף לנפש.
אני חייבת לומר שהמפגשים הללו מרגשים אותי כל פעם מחדש.
מדהים איך זה פוגש כל אחד מאיתנו מזווית אחרת לגמרי. ומדהים עוד יותר לראות איך אנשים לומדים, לא משנה באיזה גיל, לגלות את עצמם מחדש.

אז כן, אני עדיין עושה דברים של מבוגרים, בסניליות ועם צלוליטיס, וכן, אני עדיין מאד אוהבת לאכול ומפנטזת על סוכריות גומי בקביעות. אבל לראשונה בחיי אני מנהלת את האוכל ולא נותנת לו לנהל אותי.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
אכלנית (אורח) הגיב ביום חמישי 25.7.13

פוסט מדהים!!! ומעורר המון מחשבות,איפה אפשר למצוא פרטים על הקבוצה שלך??

הגב
מזדהה!! (אורח) הגיב ביום שישי 26.7.13

הגוף אכן מאותת.....זה לא שאת חלשת אופי שלא מצליחה לשלוט בעצמך...
זה הרעב הפנימי שמחפש מזון של יצירה, חיוניות וסיפוק.
ולא אוכל הוא לא רק נחמה, אלא 'תחליף פרווה' לצורך בסיסי וקיומי של הנפש, לחיפוש אחרי המזון שמניע את החיים

הגב
סנדרה (אורח) הגיב ביום שבת 27.7.13

היי הילה-איזה פוסט מדהים. תודה רבה ששתפת אותנו. אני מאוד נהנת לקרוא את הבלוג שלך. אפשר להגיד גם על דודה ואחינית שה"תפוח לא נופל רחוק מהעץ"!!?

הגב
מירי (אורח) הגיב ביום ראשון 4.8.13

תודה רבה על מה שכתבת. זה לא מדהים כמה זמן בן אדם יכול לחיות בלי להיות מודע לעצמו אפילו בקצת? אני חושבת שמעניין לנסות להבין למה זה התחיל דוקא אחרי הלידה. אני בטוחה שאהבת אוכל גם הרבה לפני...

הגב
מזדהה (אורח) הגיב ביום שלישי 6.8.13

כל כך נכון! כולנו נעמדות מול המקרר הגדוש ופולטות אנחה ש"אין מה לאכול"... כולנו אוכלות לא רק כשאנחנו רעבות. אני ממש משתדלת לא לנשנש אבל אם אין לי נישנוש אני כוססת ציפורניים אז... העדפתי לנשנש! מצד שני- אני בוחרת מה- אגוזים/שקדים/ברנפלקס וכאלה.

אני אוהבת כשאתן כותבות על דברים כאלה ולא רק על פוליטיקה...

הגב