הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום שני 12.8.13 2 תגובות לפוסט 20553 צפיות

חופשי זה לא לגמרי לבד

אחרי טעימה של שבוע מהחופש הגדול, התקבלה ההחלטה בבית פה אחד - אוריה נוסעת לשבוע לבאר שבע לסבא וסבתא. האמת שהיא היתה נלהבת מהנסיעה הרבה יותר ממני, לא רק כי היא כל כך אוהבת להיות שם, אלא כי כנראה אני גם כבר עליתי לה על העצבים. כן כן, הגיע הזמן שנודה בזה - אנחנו ההורים בלתי נסבלים הרבה יותר מהילדים בחופש הזה.

לקח לי קצת זמן לעכל. שבוע שלם הילדה לא תהיה פה. שבוע שלם! אני בכלל לא יודעת או זוכרת מתי הפעם האחרונה שהיה לי שבוע שלם חופשי בלי הילדה. מחשבה זריזה מזכירה לי שבעצם זה אף פעם לא קרה. שש שנים לא היה לי שבוע אחד שלם לעצמי, מי היה מאמין. כמו הילדה שלי, גם אני זוכה לחופש גדול!

בטח אתם מצפים לשמוע על החששות, על כמה אתגעגע, על הקושי בלהיות רחוקה מהבת שלי לכל כך הרבה זמן - דברים שמצפים לשמוע מאימהות.

אבל אם להודות על האמת, הרבה לפני החששות והקושי, בעיקר התרגשתי. אבל מאד.

יש לי שבוע חופש! זה לא סתם עוד יום שאוריה נמצאת אצל אבא שלה, זה שבוע שלם לעצמי, בלי שום כבלים, ים של זמן פנוי, ואני אשכרה יכולה לעשות מה שבא לי!

לפני שש שנים ילדתי את הילדה המדהימה הזו. הייתי בת 23 בסך הכל, תוך כדי שירות צבאי. זמן קצר לאחר הלידה כבר השתחררתי. לא היתה לי חופשת שחרור, גם לא היה לי יום אחד שבו יכולתי לקום בבוקר ב-11:00 לזכר הימים הטובים. לא טסתי לטיול שאחרי הצבא, וגם בארץ לא הצלחתי לעשות אותו. לא הייתי סטודנטית, לא מילצרתי וגם לא עבדתי בעבודת משמרות אחרת כלשהי. לא הייתי יוצאת כל ערב עם חברים ולא היתה לי דירת שותפות. הייתי קצינה בצבא ואז אמא. בלי כלום באמצע. בלי חיי רווקות. בלי חופש.

הכיסופים לחופש שפספסתי מלווים אותי שנים ארוכות; כן, אני כבר שנים מסתכלת בקנאה על תמונות של חברים מהטיול הגדול של אחרי הצבא, וכשיוצא לי להגיע לאוניברסיטה אני מדמיינת את עצמי שם כסטודנטית שוכבת על הדשא עם איזה ספר.

אני עוצמת עיניים ורואה אותי עם שותפה באיזו דירה במרכז תל אביב, מבלה בערבים, יוצאת מתי ולאן שבא לי, סופגת תרבות וחיה את החיים כרווקה אולטימטיבית.

והנה, סוף סוף, יש לי שבוע חופשי לעשות מה שבא לי, לחיות את אותם חיי רווקות שלא היו לי.

שבוע כזה צריך לנצל היטב, ולכן הוא דורש תכנון מדוקדק. שלא יהיה רגע אחד דל, שלא תהיה שנייה אחת מבוזבזת של חופש. וכך היה - לו״ז שלם נקבע לשבוע הזה - השלמת פערים בעבודה, ריצות, ביקורים תכופים במכון הכושר, סידורים, ארגון הבית ופגישות עם חברים, בכל ערב, כמה שיותר ועד כמה שיותר מאוחר.

אומרים שבזמן שאנחנו מתכננים צוחקים עלינו מלמעלה. השבוע, במקרה שלי, נקרעו עלי מצחוק - שעות העבודה הלכו וגדלו מעבר למצופה, חלק מהערבים ביליתי במשרד וביתר הערבים הייתי כל כך עייפה עד שרציתי רק להגיע הביתה, להתקלח ולהיזרק על הספה. ואם זה לא הספיק, אז גם מחצית מהשבוע העברתי מרותקת למיטה בעקבות פציעה קטנה בתאונת דרכים (זה הזמן להרגיע את ההיסטריים והפולנים שבינינו - הכל בסדר גמור, לא משהו רציני). פגישות עם חברים בוטלו, רק ריצה אחת מתוך שלוש שתוכננו יצאה לפועל, ומכון הכושר לא זכה לביקורים תכופים השבוע. וכך חיי הרווקות המתוכננים נדמו יותר לחיי זקנה גריאטרית.

והנה, אני מוצאת את עצמי זרוקה שוב על הספה, והדבר האחרון שאני מרגישה זה חופש.

הזמן הרב שהיה לי במצב מאוזן גרם לי לתהות. קשה היה לי להתעלם מתחושת ההחמצה העצומה שחשתי מאותה הזדמנות אדירה שהייתה לי השבוע להרגיש חופש אמיתי, כזה שתמיד רציתי. ועוד יותר היה לי קשה להתעלם מתחושת המועקה שליוותה את ההחמצה הגדולה.

ניסיתי להבין מהו חופש אמיתי. חשבתי על כל אותם חברים שיש לי שחיו ועדיין חיים את אותם חיי רווקות, את אותו חופש שעליו אני מפנטזת לעיתים קרובות. האם הם מרגישים חופשיים? הרי רבים מהם מסתובבים גם הם עם תחושת מועקה והחמצה.

חשבתי גם על הרבה אימהות שאיתן אני בקשר. רבות מהן דווקא חיות בתחושת סיפוק ואושר גדולים, ואם אשאל אותן האם הן מרגישות חופשיות הן יענו לי בחיוב ובלי לחשוב פעמיים. האם בעצם כל השנים הללו אני תופסת את החופש לא נכון?

נזכרתי ביומיים ה״חופשיים״ שיש לי כל שבוע, ובאותה שבת אחת לשבועיים שבה אוריה אצל אבא שלה. על הציפיות וההתרגשות שתפסו אותי בכל פעם, הרי אלה היו הימים בהם אני יכולתי לחיות את חלום החופש שלי. והנה הערב, על הספה, פעם ראשונה שאני מוכנה להודות בפני עצמי שכמה שלא יצאתי באותם ימים פנויים, כמה מאוחר שלא חזרתי הביתה וכמה שלא נהניתי בהם, אף פעם לא באמת הרגשתי חופשייה יותר.

פתאום להפתעתי, כשאני מרותקת למיטה, בשקט הזה עם עצמי, לבד, מצאתי את החופש שלי.

החופש נמצא אצלי בכל רגע, עם אוריה ובלעדיה, ואולי כדאי שאפסיק לחפש אותו בעבר, בפנטזיות שלא נגמרות, במה שהיה ובמה שהיה יכול להיות. כי החופש שלי לא מותנה בשום דבר חיצוני, הוא בא מבפנים. בבחירות שאני מקבלת כל יום, ביכולת לחיות את החיים כפי שהם עם חיוך על הפנים, באפשרות ליהנות מהדברים הפשוטים והטריוויאליים כל כך לכאורה - שם בדיוק החופש שלי נמצא.

אז אלה הם חיי. לא היה לי טיול אחרי הצבא ולא נהניתי מחיי רווקות, אבל יש לי כל כך הרבה דברים אחרים שעליהם לא הייתי מוותרת בשום מחיר, ובראשם הילדה המדהימה והמיוחדת שלי, שהיא בעצם המתנה הגדולה של חיי וחלק בלתי נפרד מהחופש שלי.

אני יכולה לומר שהערב, פה על הספה, קיבלתי מתנה ענקית - דווקא כשנלקח ממני החופש לכאורה, אני מרגישה חופשייה יותר מאי פעם.

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
דודי (אורח) הגיב ביום שני 12.8.13

שתי תגובות:
1 - זו הדרך. להאמין שהדברים היפים ביותר צומחים מתוך הברירה שבתוך הקיום של כאן ועכשיו.
הרי לא היינו מטומטמים כשערכנו בחירה כזו או אחרת ולכן אנו ממוקמים היכן שאפשר וצריך ליהנות מהחיים.
2 - תמשיכי, תמשיכי לדחוף את המכונית בעליה. כשדוחפים זמן מספיק מתחילים להשתכנע שזה בסדר ומכוניות לא אמורות לנסוע מעצמן - או לגלוש בירידה.
את יכולה לבחור אחת משתי התגובות ועם הזמן להרגיש שזה לא זה. את יכולה - כמו רובנו - להתנודד בין מה שנדמה כרצוי לבין מה שאולי הוא המצוי. להתנודד ... כולל אלה שהיו במרחקים וגרו בדירת סטודנטים או בקומונה, וגם מצאו את עצמם לפעמים אבודים ובוכים בתוך כל החופש הזה.
"יום עסל יום בסל", שיהיה לך רק דבש - התאריך מתאים.

הגב
אורחת (אורח) הגיב ביום חמישי 15.8.13

פוסט עמוק כל כך. הזדהיתי מאוד. עזרת לי לנסח לעצמי דברים שלא תמיד קל למצוא מילים עבורם. שנה טובה לכן!

הגב