מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום חמישי 22.8.13 4 תגובות לפוסט 21658 צפיות

שלום לשלום כיתה א'

האם רק אני כל כך לא מוכנה לחיים, אני תוהה. בכל פעם שאני מגיעה לשלב חדש בסולם הזה של החיים, אני מוצאת את עצמי מופתעת, נפעמת, חוששת. קצת נרגשת, קצת נרעדת. כאילו השלב הזה שייך בטבעיות לאנשים אחרים, לא לי. ואיך זה הגעתי לכאן כל כך מהר.

הילד הקטן שלי עולה לכיתה א'.

איך אסביר את הרעד שבליבי כשאני הוגה את המילים האלה.

רק לפני רגע הייתי אמא צעירה ונרגשת לילד ראשון שעלה לכיתה א'. ילד ג'ינג'י מתוק ותכול עיניים, שהפך אותי לאמא, והנה הופך אותי לאמא של תלמיד בית ספר. תלמיד בית ספר? כבר? הרי רק לפני רגע נולדת, ילד. רק לפני רגע אני בעצמי הייתי תלמידה. שוב הורגשה רעידה קלה תחת כפות רגליי. שוב הלב היה קטן מלהכיל.

זה היה כמעט לפני 12 שנה. היום הילד הזה הוא בחור צעיר וחסון (ועדיין מתוק, בעיניי לפחות) שכבר עלה לשיעור א' במכינה קדם צבאית. ואני מרגישה איך מיום ליום הוא הופך יותר ויותר לאדם עצמאי ואיך חבלי הטבור הסמויים, השקופים, שעוד נותרו בינינו הולכים ועוד קצת ועוד קצת נתלשים, נפרמים. ונפשי לא יודעת אנה היא באה. ובאוזניי מתנגנות מילות השיר "חכי מעט ילדה שלי, לפני שתגדלי...".

תמונה מתוך האלבום: בכיתה א' לפני 12 שנה

זה בכלל לא היה כל כך מזמן, כשאני עצמי ישבתי שם, עם רון בלב ועיפרון ביד, בכיתה א' מול המורה נורית, ולידי עוד חמישה או ששה ילדים בלבד, באיזה מבנה מאולתר בישוב הראשון המתחדש בשומרון. אולי היה זה מבנה נטוש של הצבא הירדני, אולי איזה מבנה זמני שהועמד בין לילה, אבל לנו זה לא היה משנה. בשבילנו זה היה השיא שאפשר להגיע אליו. וכמו כל הילדים ברחבי מדינת ישראל כתבנו בידיים רועדות – כמה מקסים שזה לא השתנה – "שלום כיתה א'".

והנה הילד הקטן שלי, השישי, עולה גם הוא לכיתה א'. ילד שחרחר ומתוק, ונרגש לא פחות ממני. ואיך זה שהזמן עובר כל כך מהר, ואיך זה כבר קורה לי. ותודה, תודה לך אלוקים שזה קורה לי.

ומה זה אומר עלי, שכבר אין לי ילד בגן. ולאן החיים לוקחים אותי ולאן הם דוהרים. והאם זה מתקשר לימים האלה שבהם אני מסתכלת במראה ושואלת, מי זאת האשה הזאת שם מולי. לא מכירה אותה.

כמה טוב שראש השנה בפתח, ימים של חשבון נפש, של הסתכלות פנימה. יש זמן לעצור רגע ולשאול את השאלות החשובות של החיים, על הזמן החולף ועל מה שאנחנו מספיקים ולא מספיקים בו. ואני יודעת שמתוך כל בליל הרגשות והמחשבות והחששות שמתערבלים בי, בכוחי לבחור את זה שהוא המשמעותי והקובע עבורי. ואני בוחרת לקחת נשימה עמוקה ולהגיד תודה. תודה על כל מה שיש לי, שהגעתי עד הלום, שהזמן לא עצר עבורי מלכת, שהילדים שלי בריאים וגדלים ועולים גם הם מעלה מעלה בשלבים של החיים, גם אם זה קורה לי קצת מהר מדי. ואני יודעת שיש לי כוחות להתמודד עם השלבים הבאים שיבואו, למרות שגם בהם אהיה ברגע הראשון, לזמן קצר, חוששת ותוהה. אבל אחרי זמן מה הרגל תעמוד איתן על השלב, וידיי כבר יגששו אחר השלב הבא.

ושיהיה לך בהצלחה בכיתה א', ילדי הקטן, המתוק.

 

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
מני כץ (אורח) הגיב ביום חמישי 22.8.13

מאירה שלום

כיוון שאנחנו נמצאים בשלב דומה , הגדול עזב את הבית למכינה קדם צבאית -[ עלי ומבחינתו הוא חזר הביתה למקום בו הוא גדל עד כיתה ג'...] והקטנה שלנו מתחילה כיתה א והיום היה המפגש בבי"ס , הצלחת לרגש אותנו מאוד כי היטבת לתאר את שאנו מרגישים ...גם החלק הגברי /אבהי של המשפחה .... , תודה לך , מני וליאת כץ

הגב
אריק קרמר
אריק קרמר הגיב ביום שישי 23.8.13

חכי כשתשלחי את הילד האחרון לישיבה תיכונית עם פנימיה והבית מתרוקן,ביום יום ואת נשארת עם בן זוגך..,בקיצור צריך להנות מכל רגע

הגב
ענבל טויטו (אורח) הגיב ביום שישי 23.8.13

מאירה יקרה!
לקרוא את מה שאת כותבת פשוט תענוג צרוף (כרגיל)
יש לי את אותם רגשות, מחשבות, הזדהות וחשבון נפש כפי שכתבת בכל מיני שלבים בחיים.
הצלחת לגעת בעזרת המילים ממש עמוק ולבטא הכל באופן מושלם.
תמשיכי לכתוב!!!

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום ראשון 25.8.13

מני אני שמחה לגלות שיש גם גברים מרגישים ככה פחות או יותר,
אריק, אתה כל כך צודק, בטוחה שזה יהיה רקע לפוסט הרבה יותר נרעד...
תודה לך ענבל יקרה על המילים החמות

הגב