רחלי לוי
רחלי לוי בת 47, נשואה + 5 ילדים מדהימים, מתנחלת ממצפה יריחו, מנהלת משאבי אנוש במועצה האזורית מטה בנימין יום שני 23.9.13 4 תגובות לפוסט 19020 צפיות

ניקוי רעלים


בתחילת יוני, בכל שנה, אחותי ואני פותחות יומנים ומתאמות תאריך ל"נופש אחיות". הנופש כולל יציאה מסורתית בת יומיים, אני ואחותי הגדולה. השנה הודעתי לאחותי: הנופש שלנו גדל בעוד יומיים, תרשמי ביומן, מיום ראשון עד יום חמישי. אנחנו הולכות לנקות רעלים.

אהבתי, אמרה הגדולה, ומה זה כולל? בחיוך עניתי: תשלום לחוות אלומות הצופה על הכנרת, וחיבוק ליוזמת.

יום לפני היציאה ביצענו טלפונית תיאומים אחרונים לבעל ולילדים, שהולכים לנשום צפוף אחד את השני בחמשת הימים הקרובים. בסיום השיחה אני רומזת בעדינות לאחותי שכדאי כבר בבוקר הקרוב להפחית באוכל, כי השבוע זה מה שהולך לקרות.

יום ראשון הגיע, ויחד יצאנו למסע. לאחר שעה של נסיעה מסתכלת עלי הגדולה, ואומרת לי: "אני רעבה, חייבת פחמימה". את לא רצינית, אני אומרת, את חייבת להתרגל, השבוע את לא חוגגת.

לאחר שעתיים של נסיעה מפרכת הגענו לחווה המשקיפה על הכנרת. האחיות יורדות מהאוטו הממוזג לחום המעיק, מביטות על יופי מדהים כשאנחנו נמסות מהנוף ומזיעות מהחום.

השעה 18:00, ואנו נפגשים להתכנסות, היכרות וארוחת ערב. הארוחה מוגשת בצורה מעוררת תיאבון, עד שזה מגיע לגרון. הארוחה כוללת שתי קציצות פלאפל מאגוזים, וחופן מלפפונים קצוץ. אדריאנה, מנהלת המטבח, נותנת הסבר קצר (שנעשה אחר כך לפני כל ארוחה), מה מכילה הארוחה המזינה, ומזמינה את כולם לקחת תוספות מהבר הצמוד.

"הבר החופשי" מכיל נבטים ונבטוטים מכל הסוגים, פלפלים בכל הצבעים, גזר מגורד ומלפפונים פרוסים עם רצועות בצל, כשהכל "כאילו" מתובל וטעים. הרעיון שאותו לנו מחדירים הוא לאכול אוכל הכי קרוב למצבו ולטעמו הטבעי, כדי לספוג מקסימום מינראליים.

סביב שולחן ארוחת הערב התיישבנו, הגדולה ואני מסתכלות במבוכה אחת אל השנייה, מעיפות מבט של פחד לצלחת, ובלי שום הודעה מוקדמת צחוק פורץ משתינו בבת אחת ומדביק את כל יושבי השולחן. זה ארוחת ערב? איך נצליח ללכת לישון כשבקיבה רוקד אגוז ומלפפון, ולחגיגה מצטרף נבטוטון? ואיך ריבונו של עולם נעבור את הימים הנותרים?

מבט קצר על המשתתפים מראה כי לחלקם קשה ללעוס ולבלוע את כדורי האגוז. הגדולה מסתכלת עלי בנזיפה ואומרת: תאכלי, שלא תישארי רעבה. אני בקול מתחנן אומרת לה, די לי להיום, הנבטים יצאו לי כבר מהגרון.

לאחר "הארוחה המזינה" כולנו נפגשים לשיחה עם התזונאי יזהר בנושא "להיות רזים בריאים ושבעים". ברקע נשמעים קולות חברי הקבוצה הנפלאים שהגיעו ממושב חצבה, כפר שמריהו, קיבוץ מגל, חדרה, באר שבע ועוד, ובכולנו עולה השאלה איך נשרוד את השבוע הקרוב? ואיך נחיה על "מיצים בריאים" יומיים שלמים?

הלילה מגיע, וחשבתי לתומי שאנחנו מיד נרדמות לאחר היום העמוס. בפועל מתברר לי שזה לא הולך להיות מהר. לאחר כשעה, כשאני מסתובבת במיטה ולא מצליחה להירדם, קוראת בשקט לאחותי: את ערה? בצחוק חנוק היא עונה: לא מצליחה לישון, הבטן שלי מקרקרת, ואיך אפשר לישון על בטן ריקה? תתעודדי, אני אומרת, מחר מתחילים יומיים של מיצים מירקות ופירות, הם בטח יעוררו את התיאבון.

בוקר חדש מפציע. השעה 06:00. החבורה מתחילה את הבוקר בהליכה מונחית עם דניאל ואחר כך צ'י קונג ברחבת הדשא. בשעה 8:30 ארוחת בוקר הכוללת מיץ מלפפונים מסלרי ועוד הרבה ירוקים, ותפוח לרפואה להמתיק את גלולת הניקוי הירוקה. פרצופי החברים לשולחן מעוררים רחמים, ושלי בתוכם.

אדריאנה השפית נכנסת בסערה, ובברכת 'בוקר טוב חברים!', מודיעה שמי שסיים את הכוס מוזמן למזוג תוספת מהבר הקרוב. אם תהיתם, האחיות לא היו בתור למזוג, רק האמיצים והרעבים שבחבורה הלכו לעשות זאת.

בימים הבאים היו הרצאות על ניקוי רעלים ועל תזונה טבעית, התעמלות איזומטרית לחיזוק השרירים ללא מכשירים, גביעי מיצים ירוקים, יוגה, ומסע מוסיקאלי במחוזות הלב עם אילן. החבורה הנפלאה לא נשארת אדישה ומפליגה בשירי געגועים על אוכל מכל הסוגים, ואת אילן מתוכניתו המקורית מדיחה. אילן לא מבין על מה המהומה ולמה החבורה מחפשת כל שיר המזכיר ניחוח של אוכל שאותו ניתן ללעוס.

יום שלישי והחברים כבר מתחילים להראות סימני שבירה, ופונים ליזהר בבקשה משהו לאכול, אי אפשר כך לחיות. מצוקת החברים ניכרת לעין, ובערב מגישים לשולחן מרק ירקות חם ומהביל המבושל למחצה. העיניים והקיבה של כל חברי הקבוצה רוקדות משמחה.

הימים חלפו כאן ביעף, ואיתם לא להאמין גם הרעב. רוגע ושלווה החלו לעטוף חלק מאיתנו, וסימני אורות ותחושת ריחוף החלו להתפשט אצל חלקנו. הגדולה מרגישה גם היא איזו הארה, ורק אני הקטנה לא מבינה למה אלי זה עוד לא מגיע. יזהר מרגיע, לכל גוף יש את הזמן שבו הוא פולט ומעכל את השינויים, "ואף על פי שיתמהמה", מבטיח, הוא יגיע בסוף.

יום רביעי בחווה, ערב פרידה לקבוצה שחלקה חוזרת מחר הביתה. האדוקים מבינינו נשארים עד לאחר שבת. יזהר המדריך מבקש מכל אחד להגיד מה הוא לוקח מהחווה לחיים שלו החל ממחר. אבי פותח: אני לוקח את הרגלי ההליכה והאכילה; דורית: את שתיית המיצים בכל בוקר; נירה את ההליכה בבוקר והנשימה הנכונה, אבנר ברגש אומר שהחוויה שלו זה האחיות המתנחלות, לא ידעתי כמה אתם נהדרים עד שניקיתי כאן את כל הרעלים. דבריו מלווים במחיאות כפיים סוערות של כל החברים. בזכותכן הכרתי את הפנים היפות של הצד השני.

מגיע תורי להגיד מילות פרידה מהקבוצה: חבורה נפלאה, אני פותחת, "לקחתי מכאן את כל האהבה והאנרגיות הטובות שזרמו פה בין השמאל לימין, בין הדתי לחילוני. כדאי שתדעו שכמונו יש עוד המון. כל אחד מאיתנו צריך רק להעז ולנקות את הרעלים ולהתחבר אחד אל השני. אגלה לכם בסוד, אפשר לעשות זאת גם בלי תשלום לחווה".

הגדולה ואני נכנסות לרכב, מנופפות לשלום, וסוגרות: "לשנה הבאה עוד שבוע ניקיון".

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
דורית (אורח) הגיב ביום שני 23.9.13

מניסיון אישי זה באמת עובד!
ך יש את הפריבילגיה ללכת עם האחות שזה בהחלט עושה את זה.

הגב
טלוש (אורח) הגיב ביום שני 23.9.13

אוי גדול. אני קוראת ומדמיינת שקיות מרשרשות עם כריכים נדיבים המוצאות מהסליק לאחר ימים של קיבה מקרקרת ואולי גם אי אלו קציצות המבורגר עסיסיות המועברות בחשאי בין המשתתפים באישון לילה...

הגב
ענבל טויטו (אורח) הגיב ביום רביעי 25.9.13

רחלי יקרה,
פוסט מרתק. ממש מתאים לתקופה זו של השנה- בראשיתה.
תמיד עניין אותי לדעת מה בדיוק קורה בחוות המיוחדות האלו.
"הניקוי רעלים" כמו שכתבת מתבטא בגשמיות וברוחניות ובהחלט נותן חשק לנסות.
אין ספק שייצגתם את הצד "המתנחל" בשמחה והומור המאפיינים אותך ובטח גם את אחותך.
הרבה חופשות מהנות ובריאות... ו קירוב לבבות!

הגב
רחלי לוי
רחלי לוי הגיב ביום ראשון 29.9.13

טלוש!

את מתארת מציאות שאכן היתה.
היו לנו 2-3 חברה שנשברו ואכלו. אומנם לא המברוגר עסיסי אבל בהחלט "חרגו" מהתפריט.

הגב