תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום חמישי 3.10.13 9 תגובות לפוסט 20146 צפיות

הסול של סוליקה

סוליקה ביטון, שכולם קראו לה סול, נפטרה בגיל 90 בחול המועד סוכות.

סול היא אמא של איב, שהוא הבעל של איילת, שהיא בעצם דודה שלי. אשכנזייה מבית טוב שהחליטה להתחתן עם מרוקאי (רחמנא לצלן) והכניסה לחיי משפחתנו הקטנה והשקטה הרבה צבע, חום, עוצמה, מסורת, קולולולו וכמובן את "הביטונים": מלא ילדים, מלא נכדים, וסול.

סול היתה אישה קטנה ויפה שעמדה בראש החמולה הענקית הזו, וגידלה אותה בחכמה, באהבה, ובהרבה מרוקאיות.

כשאני הבאתי הביתה חתן מרוקאי כבר לא נפלו מהרגלים. בחינה שלי הסבא והסבתא הפולנים כבר עינטזו יופי לצלילי מוזיקה מרוקאית אסלית, לבושים כפתנים וזוללים שבקיות.

נזכרתי כמה סול הייתה מאושרת בחינה שלי - גם חזרתי בתשובה, גם התחתנתי עם מרוקאי (דרך אגב, לא ברור לי מה היה יותר משמח), היא רקדה והתרגשה וסיפרה לאמא שלי כמה מזל יש לה שיש לה אותי.

מאז המרוקאיות השתלטה מזמן על ביתנו האשכנזי, ויש לציין שזה נעשה בשיתוף פעולה מרצון, ושעמוק בפנים חלקנו הרבה יותר מרוקאים מהם.

השבוע נסעתי לבת גלים לנחם את איב ואת הביטונים. בדרך חזרה הביתה חשבתי לעצמי שאני חייבת לאישה הזו המון, ובעיקר הרגשתי שאני רוצה לספר עליה, שתכירו אותה גם אתם. מה יש, שרק אני ארוויח?

אז הנה, כמה סיפורים מרגשים ששמעתי שם למרגלות הכרמל, בבת גלים, ליד חוף הים שכל כך אהבה.

סול נולדה בשנת 1924 במרקש והתחתנה בגיל 12 עם שארל אנדרה. נולדו לה עשרה ילדים, שלושה מתוכם היא קברה בחייה.

בשנת 1958 הגיע שארל לביקור בארץ כתייר ממרוקו, ובמצלמה קטנה הוא צילם בשבילה את ארץ הקודש. בלי שהיה מודע הוא הנציח במצלמתו את מצעדי יום העצמאות העשירי למדינת ישראל, ואת ראש הממשלה דוד בן גוריון נואם לידו כשברקע מצעד ראווה של חילות הצבא, וכמובן ירושלים.

את הסרטים שצילם הוא החביא היטב במזוודה וחזר למרוקו. מראה אחד של ישראל האהובה הספיק לה: "עכשיו תיקח אותי לארץ ישראל!", היא דרשה. וכשהגיעו לארץ, דבר ראשון הם קנו שלושה דברים: בית, עסק, ולא ייאמן - חלקת קבר כפולה.

ארץ ישראל הייתה משאת נפש, חלום, געגוע, והיא הבטיחה לעצמה ששום דבר לא יזיז אותה מכאן.

את הבית הם קנו בשכונת בת גלים בחיפה, שכונה ייקית עם בית כנסת אחד - אשכנזי. ההחלטה לבנות בית כנסת מרוקאי התקבלה די מהר. איפה בונים אותו? במקום הכי חשוב באזור - בסיס חיל הים הסמוך לשכונה, ככה כל החיילים שכל כך אהבה יוכלו גם להתפלל, אפילו שזה קצת רחוק וכל שבת צריך לצעוד עד לשם.

וכך במשך חמישים שנה, כל שבת היא צועדת לשם, אבל לא בידיים ריקות. תפילה עבור החיילים זה עניין חשוב, אבל ארוחה טובה זה חשוב לא פחות. ולכן היא הכינה סעודת שבת לכל החיילים שהגיעו לבית הכנסת. בהלוויה סיפר לי איב שהם הגיעו, החיילים מהבסיס, לחלוק לה כבוד אחרון. היו שם כמה שסיפרו לו בלחש שרק בזכות הארוחה שלה הם הגיעו לבית הכנסת.

חמישים שנה, כל שבת, וכשלא היה לה כבר כוח היא דאגה שהבת שלה תעשה זאת במקומה.

איב מצביע על ארון כלי הקריסטל בסלון: "את רואה הכלים האלו?", הוא שואל אותי, "אני מעולם לא זכיתי לאכול בהם. אני לא, אבל היו מי שזכו".

מסתבר שבכל שנה בפורים היא הייתה מארגנת אוטובוס, ושולחת אותו לאסוף מהשוק את כל הזקנים הבודדים, את מקבצי הנדבות, את העניים ואת הנזקקים.

כולם עלו על האוטובוס אליה הביתה. כל אחד היה מקבל מקלחת חמה, בגד חדש ונקי ללבוש, ולבסוף סעודת מלכים. כלי הקריסטל המרהיבים, והבעיקר מאוד יקרים, ערוכים על שולחן עמוס מאכלים, וכל החבורה המרשימה הזו הייתה מתיישבת לאכול ולשמוע שיעור תורה מפי הרב.

בסוף הסעודה, בדרכם חזרה איש איש לביתו, הם קיבלו גם דמי פורים.

ילדיה, שהם עצמם היום כבר סבים וסבתות, מספרים לי סיפורים על אישה פשוטה אבל ענקית, שביקשה מידי פעם כסף מילדיה בלי להסביר למה, ומה שלקחה הלכה ותרמה בשמם ולרפואתם ולאריכות ימיהם.

עשרות מוסדות זכו לתרומות שלה. "את הכסף שלכם אני לא לוקחת לעצמי, אני לא צריכה, יש לי מספיק", היא תמיד אמרה להם, "זה הכל לצדקה ולברכה".

ישבתי שם בשבעה וחשבתי לעצמי על הדור הזה של אמהות שכל מהותן הייתה לגדל את הילדים. זו הייתה המשימה, היא לא לוותה בשאלות על מימוש עצמי וקריירה, היא גם לא לוותה ברגשות אשם על קריירה שגורמת להזנחת הילדים. סול פשוט הייתה שם בשבילם, כל כולה. בשבילם, בשביל ארץ ישראל, בשביל לימוד התורה, בשביל הדאגה לעניים. איזו דמות פשוטה, ישרה, אמיתית, שיודעת לאן צריך ללכת ואיך צריך ללכת.

כבר כמה ימים שהיא לא עוזבת אותי, האישה הזו, גורמת לי לברר איך נראית הדרך שלי והאם היא נכונה לי? וכן, היא גם גורמת לי לקנא; בפשטות החיים, באמת הצרופה הזו, ובעיקר, היא גורמת לי להתגעגע ולחוש את החוסר הזה בעולם של דור שלם שהולך ונעלם.

יהי זכרה ברוך.

 

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
9 תגובות לפוסט זה
שירה (אורח) הגיב ביום חמישי 3.10.13

הרבה פשטות, צניעות וצדקות שיש רק לנשים הצדיקות מהדור של פעם....

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שישי 4.10.13

שירה יקרה יפה אמרת...ריגשת ונגעת בהמון אמת. יש לי את הזכות להיות כלתה. אני אתחלק איתך במשפטים שאמרה לי בתחילת נישואיי. ״כשבעלך מגיע הביתה, תעזבי אותו לפחות לשעתיים,תני לו לאכול,תעשי לו כוס תה,לאט לאט ואחר כך תגידי לו איך עבר עלייך היום״ בתור כלה צעירה חשבתי לעצמי...נו באמת אחרי שהייתי עם הילדים,ניקיתי,כיבסתי,עוד אני אתן לו שעתיים להרגע? עם השנים למדתי שהיא בעצם יודעת טוב מאוד על מה היא מדברת. גברת ביטון אשת חיל אמיתית. גאה להיות לכלתה. אוהבת אותך תמיד.

הגב
איתמר (אורח) הגיב ביום שישי 4.10.13

תודה רבה רבה תמר , שנזכה כולנו באהבה שהייתה לה לארץ ישראל ולחיים בה.

הגב
מיכל (אורח) הגיב ביום שישי 4.10.13

אני זכיתי להכיר אותה מעט מאד אבל בהחלט נהנת מהפירות (אני אחות של שני....) . מסכימה לחלוטין עם הקנאה בחיים הפשוטים....הלואי שהדור שלנו ישכיל לשמר לפחות חלק מהדברים הבאמת חשובים (משפחה, אהבה, חמלה, נתינה ועוד)
מילים מרגשות

הגב
דניאלה גיגי (אורח) הגיב ביום שישי 4.10.13

תמר יקרה
קראתי את דבריך על דודתי ז"ל . דודה הייתה אישה חכמה ואמיצה. התבונה שלה העצימה כל דבר שעשתה. תמיד כנה וישירה ויודעת להתאים את עצמה על אף גילה המתקדם לדור הצעיר על כל שיגיונותיו.
אשה צדיקה . גברת ביטון כפי שכונתה בידי אנשים, באמת הייתה גברת

הגב
Zion (אורח) הגיב ביום שישי 4.10.13

Thank u tamar. You really described my mother the right way. All of us love our mothers and our mothers loves us. But as you mention the one impressive thing that my mother had was the unconditional love of Hashemite the love of eretz Israel and non stop Gemilut hasadim. I wish to us that we will follow in her foot step. Love you ima sheli

הגב
הודיה (אורח) הגיב ביום שני 7.10.13

תודה רבה על השיתוף הזה! מרגש ומעצים מאוד!!

הגב
Sylvia Bitton zagury (אורח) הגיב ביום רביעי 9.10.13

Dear Tamar, I have been reading ur beautiful testimony to my dear beloved mother over , even knowing all what u wrote, u brought deep memeories to the surface, u make me admire and envy my own mother, I would be happy if I will achieve just half of hers, I hope that somehow I will have the the "zechute" to follow her foot steps. I proud to be sol daughter and I thank u for ur beautiful, straight forward and real story about our ima

הגב
Jaqueline Bitto... (אורח) הגיב ביום ראשון 20.10.13

Dear Tamar
My mother had two goals in life: shabat and the education of her children and grandchildren
She never asked how they were feeling but how they were doing at school
she stood by each one of us and always put an accent on the importance of eduction
At the age of 40 She went to learn to read and write
Friday , 5 o'clock in the morning , the smell of fish waked us up! Shabat was coming. For her 90th birthday, She dedicated a Sefer Tora to her best friend, the love of her life, , my father. She accomplisher her dreams, the children grew, the Sefer Tora was in good hands, she could live. She bowed out gracefully; the same way she lived. We will always miss her. May she rest in peace. Jaqueline

הגב