הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום חמישי 24.10.13 1 תגובות לפוסט 19253 צפיות

זהו יום הבוחר

ימי בחירות תמיד גורמים לי להתרגש. אף פעם לא הצלחתי להצביע על מה בדיוק עושה לי את זה, אבל יש פשוט מין אווירה אחרת באוויר, מיוחדת כזו. אווירה שמאפיינת רק יום בחירות.
השבוע, ביום הבחירות, על כוס קפה במרפסת, שוב שאלתי את עצמי: הרי אני לא תושבת של אף מועצה מקומית ולכן גם אין לי זכות בחירה היום, ובכל זאת אני מתרגשת. למה? מה יש ביום הזה?

עניין הבחירה בחיי מעסיק אותי לא מעט לאחרונה, ולשם אני מתחילה לרחף במחשבות.
הזכות לבחור היא דבר שמייחד אותנו כבני אדם, בניגוד לכל בעלי החיים שמונעים באופן אוטומטי לטובת מטרות הישרדותיות - לאכול, לשתות ולהמשיך את הזרע. אף לביאה לא קמה בוקר אחד ובחרה לא לצוד היום כי לא בא לה, ואף עורב לא החליט באותו בוקר לשים קץ לחייו כי נשבר לו. הם חיים כי הם חיים. וכל מה שצריך לעשות בחיים האלה זה לשרוד.
רק לנו, לבני האדם, יש את היכולת המופלאה הזו לבחור. לא רק בימי בחירות, אלא מדי יום, שעה שעה. לבחור לחיות, לבחור מה מתאים לנו, מה לעשות, במה לעסוק וכיצד להגיב.

הפעם, עם אותה כוס קפה במרפסת, פתאום הבנתי. יש משהו במילה הזו - "בחירה".
הבחירות בחיי, כך מתברר לי בתקופה האחרונה, הן חתיכת אישו עבורי. או יותר נכון - חוסר הבחירות בחיי.

ככל שגדלתי והתפתחתי, וככל שמגוון אפשרויות הבחירה שלי הלך וגדל, דווקא אז - הלכתי ובחרתי הרבה פחות. נכנסתי למין אוטומט של "לזרום עם החיים".
ובאמת זרמתי עם החיים - עשיתי דברים כי הם פשוט היו שם. בלי לחשוב האם הם טובים לי, האם זה באמת מה שנכון עבורי עכשיו.
היה מישהו שאהב אותי - אז התחתנתי, נכנסתי להיריון - אז ילדתי, התקבלתי לעבודה - אז עבדתי.
מול אחרים תמיד ידעתי להיות הכי אסרטיבית, להילחם עבורם, להפוך עולמות. אבל כשזה נגע אלי? פתאום כל האסרטיביות נעלמה לה. לאן שהחיים לוקחים אותי זה מה שצריך לקרות. למה להילחם? נספוג ונמשיך הלאה. אין ברירה אחרת. זה מה שצריך לעשות ויהיה בסדר.

בדיעבד, כל כך נמנעתי מלבחור, שגם פיתחתי לעצמי תירוצים וסיפורים מאד משכנעים ללמה אני לא יכולה לעשות את זה: קבעתי על עצמי הרבה מאד קביעות שמנעו ממני לקבל בחירה, והקביעות האלה כבר הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני.
אני לא יכולה לבחור לעשות ספורט כי אני פשוט לא ספורטיבית וזה לא בשבילי כל העניין הזה, אני לא יכולה לבחור ללמוד באוניברסיטה הפתוחה כי אין לי כוח רצון וכי אני לא טיפוס מתמיד, אני לא יכולה לבחור לשמור על המשקל שלי כי ככה זה אצלי - אני פשוט עולה ויורדת כל הזמן ואין מה לעשות, אני לא יכולה לבחור להתעסק בעיצוב כי אני פשוט לא יצירתית, אני לא יכולה לבחור לחייך כי אלה הפנים שלי - אין לי פנים מחייכות וזה גנטי, אני לא יכולה לבחור לעזוב את מקום העבודה שלי כי אין לי ברירה אחרת עכשיו.

כל לקסיקון המילים שיצרתי לעצמי, כמו 'אני חייבת', 'אין ברירה', 'זה מה שיש', 'אני צריכה', 'אין מה לעשות', ז'ה גנטי' ו'ככה אני' - כל אלו נועדו לשרת מטרה אחת קדושה, והיא למנוע ממני את הזכות לבחור.
למה אני נלחמת כל כך קשה כדי למנוע מעצמי את הזכות הכי בסיסית שלי?

לבחור זה מחייב. זה אומר שאני צריכה לקחת אחריות עכשיו, שזה לא גנטי ושזה תלוי אך ורק בי, שאני לא יכולה להמשיך ולהאשים את כל העולם במצב שלי כי אני יכולה לשנות אותו, שאי אפשר להמשיך לקטר ולהתלונן - כי הכל כבר בידיים שלי עכשיו. ובעיקר מה שזה אומר זה שתמיד, אבל תמיד, יש ברירה.
אני עובדת, לא כי אין ברירה. בוודאי שיש ברירה. הברירה השנייה היא לא לעבוד ולרעוב ללחם. ובין שתי האפשרויות האלה אני בחרתי לעבוד. עכשיו כשאני מבינה שאני בוחרת לעבוד נשללה ממני הזכות לקטר. כמה לא פיירית אני יכולה להיות עם עצמי? גם לבחור וגם לקטר על הבחירה שלי?

 

וזה מה שכל כך קשה בלבחור - לשים את תחושת הקורבנות בצד, להפסיק לחפש אשמים, להפסיק לחיות על מנגינת הקיטורים שאני כל כך אוהבת, להפסיק "לזרום עם החיים" אלא לנהל אותם, לקחת אחריות, להבין שתמיד יש ברירה ושהכל נמצא אצלי בידיים.
כמה קשה, הא?

אני היום אולי לא בוחרת לראשות מקומית כזו או אחרת, אבל היום אני בוחרת לבחור. לבחור את חיי, לבחור את דרכי, לבחור את מקום העבודה שלי, לבחור לקום בבוקר עם חיוך, לבחור בי.


 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
אריק קרמר (אורח) הגיב ביום חמישי 24.10.13

ובחרת בחיים,
מקסים

הגב