מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום חמישי 5.12.13 15 תגובות לפוסט 20765 צפיות

ככה זה כשיש שניים

זה היה היריון שלישי, אז לא התעקשתי. ליעקב בעלי היה משהו חשוב אחר באותו יום, אז החלטתי להיות גיבורה ולשחרר אותו. מה כבר יכול להיות שונה משתי הפעמים הקודמות.

אבל כבר מהחיוך הרחב על פניהן של טכנאיות האולטרסאונד הבנתי שמשהו לא ממש כרגיל כאן. היה מיד ברור שאין סיבה לדאגה, אבל גם שמשהו אחר מתרחש. או, עשית לנו את היום, הן אמרו. הנה אחד, והנה עוד אחד.

 לזה ממש לא ציפיתי. וגם לא בעלי ההמום מעבר לטלפון.

היו לי כבר שני בנים בבית, בן ארבע ובן שנתיים. אז ברור – חשבתי לי בעודי מהלכת בדרכי חזרה ומעכלת את הבשורה - שאלו שתי בנות. הכי צודק ומתבקש, לא?

זהו, שלא.

לא זוכרת מה המם אותי יותר, שיש לי תאומים, או מה שהתגלה כמה שבועות אחר כך - שאלו שני בנים. עוד שני בנים.

הבטן היתה ענקית. בחודש שלישי נראיתי כמו בחמישי, בשביעי נראיתי כמו בעשירי. גם לאמצע תשיעי הגעתי (עצומה אבל סוחבת). הייתי צעירה ועדיין בכושר, ולא החסרתי אפילו יום עבודה אחד. כל עוד הם היו בבטן, המצב היה בשליטה.

תאומים במצג עכוז ורוחב לא מותירים ברירה: ניתוח. אבל דווקא העובדה הזאת איפשרה לחוות את הרגעים האלה שונה משתי הלידות הקודמות, רבות המאמץ והכאב. יכולתי להביט בשלווה במתרחש סביבי, ולהתרגש מהפלא. הנה אחד נשלף, והנה עוד אחד, ודמעות של התרגשות זרמו לעבר שתי אוזניי.

אבל כמה שההיריון לא היה כזה ביג-דיל, הימים שאחרי היו גם היו. נדמה לי שהקושי הגדול בגידול תאומים הוא שאין רגע אחד של הפוגה. במיוחד כשאין בבית ילדים גדולים שיכולים "להחזיק לרגע", ובמיוחד כשאך זה עתה פרצה האינתיפאדה השנייה והבעל שלך – איש מחלקת הביטחון - מתרוצץ בדרכים לחלץ אנשים ממארבים ולטפל בפיגועים.

מהר מאד למדתי להניק בהליכה. לא היתה לי אפשרות לשבת בנחת ולהתמסטל על התינוק היונק, כי השני כבר עוד שנייה בוכה גם הוא וצריך להספיק עוד משהו לפני.

(ולמה לא הנקתי אותם יחד? שואלות עכשיו כל מומחיות ההנקה. עשיתי את זה כמה פעמים כשממש לא היתה ברירה. אבל ממש לא סבלתי את זה, הרגשתי כמו פרה).

אף פעם לא הייתי מומחית בהנדסת-ילדים, ולא הצלחתי לגרום להם לישון יחד. וכך מצאתי את עצמי בשבועיים הראשונים של הלידה במרדף נואש אחר הזדמנות להניח את הראש על הכרית ולו לחצי שעה במשך היום, לפצות על כל הקימות הליליות. כמו שחופשת לידה אמורה להיות. גם היום לא הצלחתי, סיכמתי כל יום בתסכול ובעייפות. כשהבנתי שזה אבוד ואין סיכוי, נהיה לי קל יותר.

13 שנה חלפו ושניהם עלו בשבת האחרונה לתורה, בזה אחר זה. שברי תמונות חלפו מולי בימים האחרונים. החליפות המתוקות שלבשו, התחפושות שהתחפשו, השמות והכינויים שקיבלו. ההברקות, ההפתעות. איך לא הצלחתי להגיע בזמן לקריאת מגילת אסתר כשהיו בני שלושה חודשים ואמרתי לשכנותיי שמי ששלח לי את התאומים האלה הוא שיסלח לי. איך הבטתי בייאוש לעבר אותן אמהות לתאומים שניגשו כמו מגנט אל עגלת התאומים שלי להגיד לי - "גם לי יש תאומים, הם כבר בני שמונה", "גם לי יש תאומים, הם בני שש-עשרה" –– שמונה? שש-עשרה? זה כל כך רחוק, אין סיכוי שאגיע לשם...

והנה גם הם, מסתבר, גדלו בסוף. שונים מאד זה מזה, ביופי ובאופי, מאתגרים זה את זה, מעמידים מולי חזית אחידה, מעלים את רף האומץ וההרפתקנות. והנה הם מניחים תפילין. ולומדים לקרוא את הפרשה. והנה הם קוראים ומתרגשים נורא.

וגם אני.

התרגשות כפולה.

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
15 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 5.12.13

מקסים ומרגש.
תראו נחת. דקלה יקותיאלי

הגב
ענבל טויטו (אורח) הגיב ביום חמישי 5.12.13

מאירה יקרה,
את נוגעת כל כך עמוק ומרגשת כל פעם מחדש!!
אני מוצאת את עצמי שוב ושוב צוחקת, מתרגשת ומזילה דמעה (ויותר)
תוציאי ספר, בטוחני שאהיה מהראשונים שירוצו לקנות.

הגב
נ. (אורח) הגיב ביום שישי 6.12.13

בקרוב גם אצלינו - אב לתאומים בני שנה וחצי

הגב
הנמשכת במגנט (אורח) הגיב ביום שישי 6.12.13

יושבת ודומעת, משחזרת את יומיי כאמא טריה וחסרת אונים לתאומים. כגודל העייפות כך גודל התענוג מהם בהמשך. שהקב"ה ישמור את כולכם בריאים, שמחים ומאושרים!

הגב
רונית סגל (אורח) הגיב ביום שישי 6.12.13

כתבת מקסים. אין על 2 החתיכים האלו (חבל שאין לי בנות).

הגב
לירז (אורח) הגיב ביום שבת 7.12.13

מרגש עד דמעות! מזל טוב!!!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום ראשון 8.12.13

כאמא לתאומים בני כמעט 19 שלא דומים בשום דבר - לא במראה החיצוני לא באופי ולא בבחירות בחיים - אני מזדהה מאד עם הדברים שכתבת, מיומם הראשון ניסיתי לגדל כל אחד מבני כילד בפני עצמו, (לדוגמה: הורים מנוסים הציעו לנו שכאשר תאום אחד מתעורר בלילה נעיר גם את השני ונרוויח ש"ש אך אנו העדפנו לעשות תורנות בינינו וקמנו לכל ילד בנפרד) ואף עמדתי על כך שלא יאמרו "התאומים" כיחידה אחת אלא יקראו להם בשמותיהם.... האתגרים הגדולים עוד לפנייך אבל זאת חוויה מרתקת, חגיגת ה"בר-מצווה אצלנו הייתה מאד מרגשת, השקענו רבות בחשיבה איך לתת לכל אחד מן הילדים מקום משלו בתוך החגיגה וב"ה הצלחנו במשימה, אני מאחלת לך הרבה מזל טוב ובהצלחה בהמשך

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום ראשון 8.12.13

תודה לכל המפרגנים והמפרגנות, באמת כיף לקרוא מילים חמות.
תמיד כשמעלים פוסט חדש אין מושג איך הוא יתקבל, והתגובות מאד חשובות לנו.
ולכל האמהות (והאב!) לתאומים, תודה ששיתפתם,
אשמח לשמוע מעוד אמהות ואבות לתאומים על החוויה מהזוית שלהם...

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום ראשון 8.12.13

איזה יופי, מאירה! מרגש ואמיתי. תודה!

הגב
אריק קרמר (אורח) הגיב ביום ראשון 8.12.13

מקסים רוו נחת

הגב
מרים בלום (אורח) הגיב ביום ראשון 8.12.13

מזל טוב! גם לי יש תאומים בנים, שכמו כולם התחילו קטנטנים, ושההשקעה בהנקה השאירה אותי עייפה עד מאד. אבל כמו התאומים שלך, גם של גדלו, והיום הם בני 16. כשהתאומים שלי נולדו, הבכור שלי היה בן 3 ו-9 חודשים, והנסיכה שלי (כן, ב"ה יש לי בת) היתה בת 2.5. היו לי שנים של תיתולים וכביסות ללא סוף, אבל הן גם היו שנים של חוויה מדהימה, של חיבוקים וחיוכים והזדמנויות להיות שותף עם בורא העולם בהקמת הדור הבא. אני מאחלת לך כוח וסבלנות לגדל את כל הבנים של בנחת ובשמחה.

הגב
טובה (אורח) הגיב ביום שלישי 10.12.13

מ-ר-ג-ש
מזל טוב ורוב נחת
סבתא לשני זוגות תאומים. מקווה לזכות לבר המצווה של ארבעתם

הגב
אביחי (אורח) הגיב ביום חמישי 12.12.13

התחפושת של אליעזר והגזר פשוט גדולה!!

הגב
תהילה (אורח) הגיב ביום חמישי 19.12.13

נהניתי לקרוא אותך! גם אני אמא לתאומים בנים ראשונים, ב"ה כבר בכיתה א', תיארת חוויות מוכרות ואפילו יש לנו תמונה דומה של פורים מגיל שנתיים שהתאומים שלי גם התחפשו לאליעזר והגזר..
תמיד יש לי תהיות האם האנרגיות הרבות שיש להם הם בגלל היותם בנים או תאומים או סתם חיפוש וגיבוש זהות..ואכן כל שלב מעמיד אתגר חדש בגידול (שלום כיתה א' שדרכה אני רואה את סגנונות הלמידה השונים שלהם ועוד ועוד..). זו מתנה גדולה ההורות הזאת..

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שבת 21.12.13

איך אומרים? סיפורי לידות הם סיפורי חיים? וגידול הילדים בכלל...כתבת מהמם ומרגש.

הגב