בעין הסערה הגדולה
כאחת שלא נוהגת לשתף מחייה האישיים, הפעם הייתי חייבת לספר על מאורעות הימים האחרונים.
בעלי היקר עובד בחברת חשמל, ובעקבות תגובות ציניות ובכייניות שאני שומעת מכל עבר, החלטתי לשתף בחייו-חיי בשבוע האחרון.
יום חמישי, קפצנו לביקור אצל הוריי בהר ברכה. שמענו שיהיה שלג, אמרנו - נקפוץ, נהנה קצת ונחזור הביתה.
בחמישי בלילה הודיעו שהצירים סגורים בעקבות השלג. אין דרך חזרה. סבבה, נישן פה עד מחר, ואז נחזור.
ואז הפסקת חשמל. סופת השלגים התגברה בחוץ. היה קפוא.
בעלי היקר, שהיה אמור להיות בעבודה ב-7:00 בבוקר למחרת, החליט לראות מה קורה, איך הוא יכול לקדם את העניינים פה לצוות שיגיע לטפל בתקלה. אף אחד לא תיאר לעצמו את גודל הנזק שהולך להיות בהמשך...
אז הוא יצא ללב הסערה, ניגש לאחד השומרים בישוב וביקש ממנו להסיע אותו לאורך חוטי החשמל ביישוב עם הג'יפ (סופת השלגים שבחוץ לא איפשרה ללכת ברגל או לנסוע ברכב פרטי), כדי לנסות לאתר את התקלה.
הזמן חולף, והוא לא שב הביתה. טלפון דואג ממני והוא מסביר: "אני לא מוצא את התקלה, אני לא יכול לחזור הביתה לישון כשיש פה אנשים בלי חשמל!".
"אבל הצוות השני בדרך! ומחר ב-7:00 אתה בכל מקרה יוצא לעבוד, תבוא לישון קצת...", אני מנסה לשכנע אותו.
הוא לא משתכנע. הוא לא יישב בחיבוק ידיים כשיש פה אנשים שקר להם בלילה.
הצוות הגיע, והוא, בלי להתבלבל – מצטרף אליהם. מחפשים.
הסופה גוברת, השלג לא מפסיק לרדת, הכל קפוא. כבר אחרי חצות. אני שומעת קולות בחוץ ורצה לראות אם זה הם. אני קולטת שלושה בחורים של חברת החשמל, ביניהם בעלי היקר ללא לבוש מתאים (לא הספיק להתארגן על זה, הוא רק מתנדב, זוכרים?) מדדים בשלג שמגיע להם עד הברכיים, קופאים מקור, עוברים עם פנסים לאורך חוטי חשמל ומנסים לאתר את התקלה.
אני יוצאת אליהם, והריאות שלי קופאות. מזמינה אותם לשתות משהו חם ונענית בשלילה. אין זמן.
אני שואלת את בעלי אם זה נחשב שהוא עובד לילה עכשיו, שלפחות למחרת ישחררו אותו ממשמרת בוקר ויתנו לו לישון. הוא אומר, "מה פתאום? אני מתנדב!", וממשיך איתם בחיפושים בכפור ההזוי הזה שנחת עלינו פתאום.
הוא משכנע אותי ללכת לישון ולא לחכות לו, אני חוזרת למיטה, לילדים שלי שמכוסים במיליון שכבות, ומתכרבלת איתם כדי לשמור על חום הגוף. הבית היה חשוך וקפוא, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה על בעלי וחבריו שטובעים בשלג בחוץ כשהסערה עדיין בעיצומה, על השלג שלא מפסיק לרגע, ומכסה להם את הפנים והעיניים... איך הם מסוגלים לראות מה קורה ככה??
ב-4:00 בבוקר בעלי נכנס לחדר, רועד כולו. "לא מצאנו כלום. אי אפשר לראות כלום עם השלג הזה והחושך. נחכה לבוקר", הוא אומר.
"אתה עוד יוצא בבוקר???", אני מבועתת.
"כן, צריכים אותי".
ב- 7:15 אני מתעוררת, בעלי כבר לבוש בסלון של ההורים שלי. השלג נערם בצורה לא פרופורציונלית לכלום. שומעים את הדיפנדר בחוץ שבא לאסוף אותו אחרי שעתיים של שינה בערך (הם כנראה נמנמו באוטו עד שעלה השחר...). החברים שלו יוצאים מהדיפנדר ומבשרים: "מצאנו את התקלה!".
"באמת? איפה?", אנחנו שואלים בשמחה.
"בוואדי", הם עונים. "כל החוטים קרועים לגמרי, אין לשם גישה עם רכב".
"אז איך הגעתם לשם?", אני שואלת בחשש. התשובה מגיעה בשיא הטבעיות: "הלכנו ברגל".
הלכנו ברגל...
הוואדי הזה זה דבר מטורף, ירידה תלולה מאד, ארוכה מאד, מכוסה בשלג בעומק של עשרות סנטימטרים, סלעים וצמחים ושלג שלא מפסיק לרדת לרגע.
והם הלכו את כל זה ברגל...
הם לא מתעכבים לקפה (צום... וגם ככה אין זמן) בעלי לוקח מאחי את חליפת הסערה שלו ועולה לדיפנדר. שעתיים של נמנום בבית הקפוא והחשוך הספיקו לו. יאללה לדרך.
יום שישי. אין חשמל, אין אינטרנט, אין קליטה בסלולרי, אין בזק. אין דרך לתקשר עם העולם שבחוץ. הסוללה שלי נגמרה ואני יוצאת החוצה לכפור, מפלסת את הדרך לרכב שהיה שקוע בשלג כדי להטעין את הנייד באוטו, רק בשביל הסיכוי הקלוש שבעלי יתקשר אלי ויגיד לי מה קורה איתו, אם הוא חוזר ומתי.
הזמן עובר ואני לא מצליחה להשיג אותו בשום דרך. אני מתחילה להילחץ. שעה לפני שבת ואני לא מצליחה לדבר איתו.
חצי שעה לפני שבת, הוא מצליח לתפוס אותי ולבשר לי שהוא בדרך אלי עם גנרטור כדי לתת חשמל ליישוב בשבת. אני מאושרת.
הזמן עובר. ועובר. ועובר. והשבת נכנסה... ואות חיים ממנו - אין.
אני נלחצת, אולי משהו קרה לו בדרך? אין קליטה, אין אפשרות לברר בכלל מה קורה!
אחי מצליח להוציא אותי מהמיטה כשאני דומעת, ואנחנו עושים קידוש. אני משאירה את האוכל על הפלטה כדי שיהיה לו משהו חם לאכול אם בכל זאת... הלוואי... הוא יגיע הביתה מתישהו.
השעות חולפות, הוא לא בא. נשמתי יוצאת מדאגה...
צהרי שבת – אנחנו קולטים בעלייה של הישוב משאית סוחבת גנרטור. זה חברת החשמל!
אני מתחילה לרוץ לכיוון השער, טובעת בשלג, כושלת, וחוזרת לרוץ, אחים שלי נגררים בעקבותיי ומנסים להרגיע אותי.
אני מגיעה לשער. חבר שלו מהצוות שם. אני רצה אליו מתנשפת (קפווווווא!) ושואלת אותו אם הוא יודע מה קורה עם בעלי. הוא אומר לי שאין לו מושג, ואין שום קשר בין הצוותים בגלל שאין קליטה. אין דרך לתקשר. כולם עובדים בטירוף. שולחים אותם לעשות את העבודה, הם חוזרים ויוצאים לתקלה אחרת. ככה. אין להם מושג מה קורה עם שאר העובדים.
אני מתחילה להילחץ עוד יותר. אם משהו קרה לו ואף אחד לא יודע? הוא היה אמור להגיע אתמול!
במוצ"ש אני מצליחה לתפוס אותו בנייד. אני כמעט בוכה מהתרגשות.
הוא מספר לי שהוא הגיע עם הצוות ביום שישי לעלייה לישוב עם הגנרטור, ולא הייתה גישה. הכל חסום, שלג כבד.
הם ירדו לבסיס למטה וניסו לשכנע את החיילים לשלוח את המפלסת כדי לפלס להם את הדרך. שבת! איך יישאר יישוב שלם בשבת בלי חשמל? קפוא, המעלות ירדו מתחת לאפס, ואי אפשר אפילו להרתיח מים על הגז לכוס תה חם.
לא היה עם מי לדבר. אין גישה. כל המפלסות ששלחו עד עכשיו נתקעו בשלג הכבד וחזרו חזרה. בלית ברירה הם חזרו לדיפנדר ויצאו עם הגנרטור ליישוב אחר שהיה גם הוא מנותק.
כל השבת הוא עבד. מיום חמישי כשיצא להתנדב, עד מוצאי שבת. כמעט שלושה ימים הוא מדדה בשלגים עם חבריו לעבודה, מטפסים על עמודי-ברזל קפואים ונלחמים בסערה, כדי לספק חשמל, לפחות זמני, לעוד כמה משפחות.
קידוש? ארוחת שבת? תפילות? מה זה? למי יש זמן לזה? עובדים. הוא נמנם קצת במשרד איזה שלוש שעות ("יותר מזה זה כבר מותרות", הוא אומר לי) ויצא שוב לכפור שבחוץ.
במוצאי שבת הגיע החשמל מהגנרטור. הרגשנו מלכים. ביקשו להצטמצם כמה שיותר בצריכת החשמל, אז הדלקנו את המזגן בסלון ועוד איזה אור אחד, וישבנו מכורבלים ביחד בסלון כל המשפחה שלי. היה חם סופסוף. איזה אושר.
והוא עוד בשלג בחוץ.... עובד...
לבית הוריי הוא הגיע סופסוף רק בבוקר יום ראשון.
איזה אושר. אכלנו ארוחת בוקר ביחד, שתינו קפה, הצטלמנו עם הילדים – ו.... יאללה, עבודה. על הבוקר שוב יוצא. השלג הפסיק לרדת, אפשר להתחיל לעבוד, לא? השלג מגיע למותניים בערך, אבל זה ממש לא מה שימנע ממנו לעשות מה שצריך.
הוא חזר בצהרי יום שני. 30 שעות רצופות של עבודה בשלג המקפיא, עם רבע שעה הפסקה של ארוחת ערב ושלוק מקפה רותח. חזר לבית הוריי ונפל למיטה. לא רוצה לאכול, לא רוצה כלום. רק לישון.
כשאני כותבת את השורות האלה (מהבית שלי שסופסוף חובר לחשמל) הוא שוב בחוץ, כבר מעל 16 שעות שהוא בשטח הקפוא, והלילה עוד צעיר. אין לי או לו מושג מתי הוא חוזר הביתה, אם בכלל זה יקרה הלילה או מחר או מחרתיים...
אני יודעת שעכשיו הוא וחבריו מטפסים על עמודי חשמל קפואים, משתלשלים בחבלים לוואדיות מושלגים שאין אליהם גישה עם רכב, עוברים בכפור הזה בין עמודים שקרסו וחוטי חשמל שנקרעו כדי שיהיה לנו בבית חם.
וכן, שיהיה חם גם לאלה שלא מפסיקים להתלונן עליהם ולהעיר הערות ציניות על העבודה שלהם. לכל אלה שישבו מתחת לפוך עם פיג'מות חמות, והתלוננו על אלה שמדדים בשלגים ונלחמים בסערה למענם.
אז הנה, כמה מילים על אלה שנלחמים למעננו בכל מזג אויר, שמתנדבים גם בזמן שהם לא אמורים לעבוד, ועושים הכל – כדי לחמם אותנו, בעוד הם עצמם קופאים מקור בחוץ.
חברת חשמל אריאל - אוהבים אתכם!
קוראים יקרים, הפוסט המדהים הזה זכה במהירות להמון המון תגובות והמון צפיות, אבל לצערנו מעודף כניסות בזמן קצר - הבלוג קרס.
מי שהגיב - נודה לו מאד אם יכתוב שוב את תגובתו,
ואתכם הסליחה
ריגשת אותי בכל משפט.
באמת מסירות נפש, ישר כוחכם!
מעריכים אתכם מאוד....
אין ספק שכמו בכל דבר בארץ הזו, גם במקרה דלהלן, יש להפריד בן האנשים המסורים, הפועלים שעבדו ללא לאות כדי למצוא תקלות, לחבר לפחות פאזה אחת, להסתובב בגשם, בשלג, בקור המקפיא, מסירות נפש מדהימה, מרגשת, לבין התחושה שמשהו בגדול לא עבד. סערה אחת והכל קרס. זה לא הם, זה אלה שם, בתפקידים הבכירים, שהיו צריכים להכין את המערכת למקרים קשים, עם אלטרנטיבה וכו'. וזה לא קרה, אנשים בילו בבתים קפואים ללא חשמל, ללא חימום, ואחרים, במסירות נפש ניסו לחבר חוט לחוט, כדי להדליק עוד אור.
הגבמדהים. פשוט מדהים.
איזו מסירות נפש. איזו אהבת האדם. אילו ערכים. התחושה היא כמו תחושת המקריבים נפשם בקרב.
אשריכם ישראל
רעות, ריגשת מאד והבאת את המציאות מנקודת מבט של מי שחווה על בשרו את הסערה. לצערינו שנאת החינם מעוורת את עיני האנשים והם לא רוצים אפילו לשמוע על עובדי חח"י דברים טובים. האמת לאמיתה, עובדים מסורים, אחראים ואנושיים כאלה לא יהיו באף חברה פרטית. הם סיכנו ועדיין מסכנים את חייהם כדי שהחיים של כולם יחזרו למסלולם, כולל אלה שמתלוננים ומקללים. כל הכבוד להם וכל הכבוד לך שחלקת :)
הגבבע"ה
גם אנחנו קפאנו מקור מיום חמישי בלילה......
בשבת בצהריים, עם שלג שמגיע כמעט עד למותניים, באו חברים לבדוק אם אנחנו עדיין בחיים.....
מסתבר שיש שכונה אחת בישוב שיש לה חשמל!!! משאית עם גנרטור שהייתה אמורה להגיע להר ברכה ונתקעה בדרך בשלג..... עשתה אחורה פנה חזרה, אך בדרך ראו שבכפר תפוח גם אין חשמל ומיוזמתם באו לחבר אותנו לגנרטור!!! תותחים!! יישר כח מטטורף!!!!!
מדהים! אין ספק שבעלך אדם מיוחד, ועוד רבים אחרים. אין טעם להתרגש מדברים של אנשים קטנים - דבר לעולם לא יספק אותם, ולא ידעו אושר מהו. ההערכה שלך שווה הכל! גם אני מעריכה.
הגבתודה ששיתפת. ריגשת אותי עד דמעות..
מדהים לחשוב איך יש הזדמנויות מפתיעות למסור את הנפש על עם ישראל, ואשרינו שאלו אנשינו!!
למרות שהיו אלה כמה ימים קשים של סבל וכפור, טוב לדעת שיש אנשים שחירפו את נפשם בשבילנו והערכתנו אליהם עצומה. לא שוכחים אתכם ותודה רבה מאוד!!
קראתי את מה שכלתי רעות כתבה, הזלתי דמעות של התרגשות,
הייתי כה גאה בבני היקר ובכלתי שהמתינה לו בבית הוריה
בדאגה רבה ובמסירות אין קץ.
הבנתי שגיבורים ואמיצים נמצאים לא רק במלחמה, אלא גם מול פגעי הטבע
כותבת יקרה,
הפוסט שלך מדהים וחשוב כל כך! אנחנו היינו כמה ימים בלי חשמל ולא חלמנו לרגע להתלונן על העובדים של חברת החשמל. היה לנו ברור שעושים כ-ל מה שניתן כדי להתקדם עם התיקונים. אני לא נתקלתי כל כך בתגובות ציניות כלפי העובדים, אולי דיברו על המונופול של החברה בגדול וכו'. אין לי ספק, שרוב המדינה חשה הכרת תודה עצומה לעבודתם ודודתי שאינה שומרת שבת סיפרה לי שכל הסופשבוע שידרו בחדשות כתבות על מסירותם של בעלך ועמיתיו וממש יחצנו אותם. אני חושבת, שכן יש מקום לביקורת בונה מצד ההיערכות לסערה ולהסקת מסקנות ולקחים לעתיד שייושמו באופן מעשי ואני מאמינה שגם את אינך מתנגדת לכך. חברת החשמל היא אחד הגורמים המשמעותיים לחבילת הלקחים הזו. בכל מקרה מדובר על הדרגים הגבוהים בהנהלת החברה שבוודאי גם הם עשו ימים כלילות לפתרון התקלות. אולי מסירותם האינסופית של העובדים בשטח בלטה במיוחד על רקע אזלת היד וחוסר האונים של המערכת הגדולה הזו וזהו הבדל שמהדהד בראשנו גם כמה ימים אחרי כן. אני מודה לך על השיתוף ומאוד חשוב שגם הקול הזה יקבל במה ויבוא לידי ביטוי. זהו מסמך אנושי קריטי להבנת המכלול.
אין על המשפחה המופלאה הזאת!! להעריץ כל אחד מהם, מראש המשפחה, ראשת המשפחה והקטנטנים הנאמנים והמחונכים ע"י האנשים המוערצים האלה! אוהבת אתכם, באמת!
הגבהאמת...שסוף סוף קראתי גם משהו מעניין ומרגש בעקבות הסופה. עד עכשיו הכ(ק)ול היה רק מצד אחד והנה נתת לנו הזדמנות להקשיב לרחשים של הצד השני. מרגש. מעניין. תודה לך על השיתוף.
הגבכל הכבוד!!!
יישר כח!!!
בזכות אנשים כמו בעלך אנחנו זוכים...
חזקו ואמצו!!!
הגבריגשת אותי והעלית לי דמעות לעיניים מרוב התרגשות...
איזו הקרבה מדהימה, איזו אישיות מדהימה, איזו עבודה לא תאומן.
אשרייך שזכית בבעל כ"כ מסור, אשרינו שזכינו באנשים כ"כ איכותיים בארץ שלנו,
אשרינו שיש לנו על מי לסמוך בימים כאלה.
הפסקות החשמל הללו הן לא אשמת אף אחד אבל אם כבר יש מה לומר- זה לומר תודה למי שכן עושה וכן נותן מעצמו-- והמוווון!!!
אז תודה רבה.
וגם לך, האישה המסורה שהדירה שינה מעיניה בזמן שבעלה היה בחוץ.
ריגשת אותי עד דמעות (באמת). בדרך הסיפור הפשוטה והכנה שלך, עם התמונות והכל הצלחתי ממש להרגיש את החוויה שעברתם, ואת שלל הרגשות שהתחוללו שם.
שמחה שהכל מאחורינו!
תודה רבה ויישר כוח!
מדלן, יש דברים שאי אפשר להתכונן אליהם ללא השקעה יוצאת דופן.
עמודי חשמל תקינים לגמרי קרסו, עצים רעננים וחסונים נשברו, השלג נערם לגבהים שלא ידענו.
אי אפשר להערך לכל תרחיש.
כל הכבוד לעובדים המסורים. הקב"ה ישלם שכרם.
הגבאין מילים להגיד חוץ מתודה תודה ענקית המסירות נפש שלכם זה מטורף...מודים לכם ולא מפסיקים בכל שניה
הגבאני קוראת את הפוסט בנשימה עצורה ופה פתוח בלי אוויר! אין מילים! רק כבוד!
הגבקראתי, דמעתי ולבסוף חייכתי. בה סוף טוב. דעי שאף באיזורינו במרכז לא נרשמו תלונות או ביקורת על העובדים המסורים....
על ההנהלה כן.
קראתי, דמעתי ולבסוף חייכתי. בה סוף טוב. דעי שאף באיזורינו במרכז לא נרשמו תלונות או ביקורת על העובדים המסורים....
על ההנהלה כן.
גם אנחנו היינו בחושך ביום ששי , עד שהפעלתי קשרים והחשמל תוקן עם כניסת השבת .
כל הכבוד לצוותים שעבדו בתנאים קשים מאד. אבל אם קורסים עמודי חשמל ומתקפלים, זו בעית ההנהלה והמהנדסים שאישרו אותם.
אצלינו בשכונה [ולא מסכנה וישנה מאד] מדי כמה חודשים ישנה הפסקת חשמל ותמיד מתקנים אבל לא פותרים את הבעיה וזו לא בעיה של הצוותים אלא של ההנהלה.
ממש התרגשנו לקרוא את זה! אנחנו מעריצים אותכם!!
חברת החשמל- חיילים שלנו ושל המדינה, תודה רבה!
יישר כוח לכל העוסקים במלאכה, הבנו שיש בעיה ומחפשים.
נקוה לעתיד עם שלגים מקסימים ללא תקלות בכלל.
יישר כוח לכל העוסקים במלאכה, הבנו שיש בעיה ומחפשים.
נקוה לעתיד עם שלגים מקסימים ללא תקלות בכלל.
מדהים!
אכן, גם אצלנו במעלה חבר קרס עמוד חשמל, ומהרגע שאפשר היה להגיע ליישוב (ביום שני) עבדו צוותי חברת החשמל באינטנסיביות, הבטיחו תיקון תוך ארבעה ימים וסיימו כבר אחרי שלושה. יישר כוח וכל הכבוד!
קוראים יקרים, תודה רבה! מחמם את הלב לקרוא את התגובות שלכם!
הדברים שכתבתי הם סיפורי האישי מנקודת מבטי, אך ישנם עוד אלפי עובדים שהסיפור הזה הוא גם הסיפור שלהם.
בעלי היקר לא עבד לבד, הוא עבד עם צוות רחב מאד, ובמקביל עבדו אלפי עובדים נוספים ברחבי הארץ באותה נחישות והקרבה ובאותה מסירות נפש.
חשוב לי להדגיש את העניין הזה.
שיהיה שבוע טוב לכל בית ישראל (:
רעות
לקריאת כל סיפורי הגבורה של בעלך וחבריו והתגובות הנרגשות "איזו אהבת האדם. אילו ערכים"... תהיתי - האם את זוכרת שיש בני אדם כ"כ קרוב אליכם שאין להם את צהל, שאין להם גנרטורים, שסובלים ביום-יום אינסוף התעמרויות ממתנחלי האיזור, שיושבים קפואים ללא אספקה וללא שום עזרה שתגיע מאף אחד? קוראים להם פלסטינים. משום מה כל אהבת האדם, הנשמות הטובות וכל שאר הסופרלטיבים נעצרים בגבולות הגזע. אז אני מסרבת להתפעל.
הגביעל, חבל שאהבת האדם שיש לך לפלסטינים נעצרת ברגע שזה מגיע למתנחלים...
כל הקווים הראשיים שלנו מובילים גם חשמל לכפרים של ערביי הסביבה. נפלו קווים ראשיים שמספקים חשמל לכולם.
בתוך שכם לדוג', יש להם חברת חשמל עצמאית משלהם שעובדת בשיתוף פעולה מלא עם חברת החשמל באריאל באופן קבוע.
חבל להגיד דברים בלי שבאמת מודעים למצב. את מוזמנת לבדוק את העניין לעומק.
התיחסתי לתחושה שהיתה בגדול, שמשהו לא עבד, וזה לא העובדים המסורים. זה הזכיר לי את מלחמת יוה"כ, החיילים בשטח חרפו נפשם למען עם-ישראל, כך גם עובדי חברת החשמל. בהר-חברון יורד שלג כמעט בכל שנה, ובכל שנה החשמל קורס לכמה ימים. וכן, התרגשנו עד דמעות כשבשבת הופיעו שני עובדי החברה, הגשנו להם צלחת עוגות, כי משהו חם לא היה, ולאחר זמן הגיע אחד הצעירים מהישוב עם הצלחת מלאה: "אין להם זמן להכניס משהו לפה", הוא אמר.
הגביישר כוחכם על המסירות הנפש על שדאגתם לאחינו עם ישראל כדי שלא ישבו בחושך ובקור יתר על המידה.
היה מרגש לקרוא את המאמר ולראות כמה עם ישראל יכול להיות מאוחד בעת צרה.
התרגשנו לקרוא את הכתבה איזה מסירות נפש עצומה לכל המשפחה למען עם ישראל!!! יישר כוח ענק!!!
על כך נאמר "כל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה הקב"ה ישלם שכרם" בעזרת מסירות הנפש שלכם באמת אנשים לא נפגעו מהקור העז.
ברכה והצלחה ושוב יישר כוחכם.
משפחת בלוך
טל מנשה
אם משכורת כמו שלהם גם אני מוכן 3 ימים בחיים להיות בשלג בקור ולהנות ממשכורת כל החיים.
הגבהתלונות זה לא על העובדים אלא על החברה עצמה.
חברת חשמל יכלה להביא גנירטור עוד ביום שישי שראו שהסערה רצינית ומסוכנת.
אצלכם הגיע במוצ''ש, אצלנו הגיע רק בשני בלילה!
לעובדים המסורים תבוא עליהם ברכה. ולמנהלים שנמצאים בהשתלמות באילת בזמן הסערה צריך לסגור חשבון
יישר כח אין לנו ספק בכלל שעובדי חברת החשמל הם הגיבורים של הסופה האחרונה .אין לי שום טענות רק הערכה רבה.
הגב
רבקה יקרה, אני לא סנגורית של חברת חשמל (רק של עובדי השטח ;-) ) אבל לפי מה שאני יודעת - ביום שישי חברת חשמל כבר התארגנה על גנרטורים. קיבלנו אותו במוצ"ש בגלל שלא הייתה גישה. משאיות כבדות סוחבות את הגנרטורים וזה לא פשוט להם להגיע לכל מקום. בדיוק פה נתקע בעלי!
ביום שישי היה עם גנרטור בדרך אלינו - ונתקע בשלג הכבד!
רק כשהסופה שככה היה אפשר להגיע לכל מיני מקומות.
אם לכם לקח זמן רב כל כך לקבל חשמל, בוודאי שהייתה לכך סיבה, אולי המיקום הגאוגרפי של מקום מגורייך, אולי חשבו שהתקלה לא חמורה ויסדרו אותה בהקדם והעדיפו להביא גנרטורים לישובים שברור להם שאין אפשרות לתקן בימים הקרובים, לא יודעת... אבל גנרטורים היו. זה מה שהצוות באזור אריאל עשה רוב הזמן, חיבר גנרטורים לישובים. רק אח"כ התחילו עם התקלות החמורות, כשכבר היה חשמל לפחות זמני לכל הישובים.
הגב
מה ש"מעניין" הוא הפער הכל כך גדול בין עצמת הקיטורים של כל כך הרבה אנשים וגודל המסירות של אחרים.
הגבתמונה שווה 1000 מילים, לא נראה שהציבור הבין את גודל הנזק לתשתיות( לא הכל זה רק עצים שקרסו והייה צריך לגזום מראש....)כל הכבוד לאנשי חברת החשמל שעשו מלאכת קודש ממש במהלך הסערה.לי היה חשמל ואני מוקיר להם תודה גם על כך.
הגבוואו...לא יאמן....
אין מילים בפי...
כמעט ירדו לי דמעות כשקראתי את זה...כל כך מרגש..
אין תלונות על העובדים רק על ההנהלה שלא נערכה כראוי לפני...
הגב
