מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום חמישי 26.12.13 5 תגובות לפוסט 23738 צפיות

עבודה שבלב

אחות יקרה,

אמנם עבר הרבה זמן מהוויכוח שלנו בראש השנה. אבל אני מרגישה שדברים נשארו פתוחים, וחייבים הסבר. לפחות מצידי.

היה לך קשה שאנחנו, האחיות הגדולות והמיניקות ברובנו, היללנו את ההיתרים שניתנו לנו על מנת לא לצום בצום גדליה. התקוממת כנגדנו שאולי הרבה דברים מותרים לנו בעקבות המצב המשפחתי שלנו, אבל מה שקשה לך זו הקלות והשמחה שבהן אנו מתבוננות על הדברים. מוזר לך לראות כיצד איננו הולכות לתפילות הימים הנוראיים ומבלות בשמחה בגני השעשועים, מבלי לנסות לחטוף פיסת תפילה פה, או בדל פיוט שם.

הנוכחות: אמא אחת חכמה ובעלת ניסיון, אחות אחת גדולה וחכמה שאישהּ באומן, שתי אחיות ניטרליות, את - תלמידת חכמים בשנתה השנייה במדרשה, ואני – מנסה ללכת בין הטיפות, ועדיין לא מוצאת את המסלול המדויק.

אחותנו הגדולה הסבירה לך שהיא אינה מוצאת שום מקום להצטער על מקומה כרגע בחיים. היא מיניקה, וככזו, היא אינה צמה. היא אמא לשלוש קטנות, וככזו אינה הולכת לתפילות החגים, ואינה מוצאת בליבה מקום להצטער על כך, שכן זהו עולמה כרגע, בדיוק כפי ש-23 שנה עולמה היה מורכב מבית כנסת, תפילות, צומות וכל הכרוך בכך.

אימנו החכמה הסבירה שאם אדם נמצא במקום מסוים וכל הזמן מסתכל על המקום האחר, הוא אינו נמצא לא פה ולא שם. אי אפשר לרצות להיות בכל העולמות בו זמנית, ולבלות את ימינו בצער על מה שאיננו עושים כרגע. היא עצמה זו שחינכה את כולנו מגיל צעיר לצעוד בבוקר שבת לבית הכנסת, גם אם היא לא תמיד הייתה שם אלא בבית עם התינוק התורן.

ואז, ממקום אמיתי של כאב הטחת בנו – "אבל חוץ מגידול הילדים, איפה עבודת ה' שלכן?".

ועל זה אחות יקרה, אני רוצה לענות לך עכשיו. לא מתוך מקום מתנשא של "כשתתחתני ותלדי תביני", אלא באמת מתוך מקום פותח פתח, המאפשר לראות דברים שמעבר להבנה מרחוק.


צילום: שאטרסטוק

"איזו היא עבודה שבלב", שאלו חכמים, וענו: "הוי אומר זו תפילה" (בברייתא שמופיעה במסכת תענית); ובמידה רבה הם צדקו. כי במקום של התפילה אף אחד לא עומד לצידנו ושומר על כוונתנו ואמירותינו, למעט אנחנו עצמנו. אבל הם גם החסירו הרבה, כי אני יכולה לחשוב על עוד המון המון עבודות שבלב:

להשכיב תינוק עולל לישון, לדעת שאם רק תשימי אותו עם בקבוק הוא יירדם ואז את תוכלי לשקוע בשינה שלך, אבל לא לוותר; להגיד לידו שמע ישראל, שישמע מינקות, ואז לשבת על המיטה ולהגיד בעצמך שמע ישראל על אף שהעיניים כבר נעצמות ואת יודעת שהזמן עד ההנקה הבאה הולך ואוזל עם כל דקה שאת ערה;

להתעורר לפעמים בבוקר לתינוק בוכה לבד, כי האיש במניין. ולא, זה לא גורע מהשיתוף שלו בבית או מהפמיניזם המוצהר, זוהי פשוט חובתו שהוא משתדל למלא בזמנים הנוחים ביותר, פשוט לא תמיד יש כאלה... ואני יכולה לבקש שלא ילך, ואם רק אגיד מילה הוא יישאר, אבל אני עובדת עמוק פנימה ומתעוררת בעצמי.

אבל החשובה מכולן – על האשה הדתית הטילה ההלכה חובה עצומה, שכמעט כולה בינה לבין עצמה. הלכות טהרת המשפחה הן מורכבות, ורובן ככולן סובבות סביב האשה עצמה. אז נכון שבעל מתמטיקאי או סתם שותף יכול לקחת אחריות על חישוב מדויק של ימים, אבל רק האשה היא זו שעיניה נתקלות לרגע במראה וכל המחשבות עפות בראש: "אבל זה הולך לעכב כל כך הרבה דברים; אבל אני כבר חודשיים אחרי לידה; אבל יש חופש משפחתי; אבל כל כך נתאכזב"; ורק היא זו שתאזור את כל הכוחות כדי להודות שהיא אכן ראתה משהו ולהחליט אם ללכת לרב או לא.

האשה היא זו שתצטרך להיות קשובה לחלוטין לזמני השקיעה (האמיני לי שלפעמים זה קריטי לאשה פי שמונים מלכל גבר אחר שמשתדל לא לפספס זמן מנחה); ולהיות ביום מטורף של עבודה, ובזמן אחר-הצהריים עם הילדים, ופתאום להבין שזה שאת והעולל צופים ביחד בשמש השוקעת לא אומר שהכל שמח וורוד וצהוב וכתום, אלא שיכול להיות שפספסת יום בספירה.


צילום: רחלי סגל

ויש עוד המון דברים. קטנים וגדולים, מדידים ונזילים, החל מאווירה בבית שלפעמים רק אמא יודעת ליצור, וכלה בחינוך ודילמות אין סופיות – חינוך לצניעות מאיזה גיל? להתעקש על הכיפה או שעדיין לא? כיצד מדברים על הלכות שבת? ועוד ועוד. אז האמיני לי אחות – עבודת ה' שלי העמיקה והתעצמה מאז שאני אמא.

ולפני הכל ומעל הכל, חשוב להזכיר שכן, עבודת ה' זה גם לחתל ולהיניק, ולרדוף בגני השעשועים, ולהיות בהיריון וללדת, ולתחזק זוגיות ולבנות בית נאמן בישראל.

יחד עם זאת, את ממש לא רק טועה. את גם צודקת. כי השחיקה, והריחוק מהחיים הדתיים כפי שהכרתי אותם עד עכשיו, מרחיקים לפעמים יותר מאשר מקרבים. וזה קשה. ואולי, כשרקדנו יחד עם ספר התורה בשמחת תורה, חלק מהדמעות שירדו לי שם לא היו רק מהתרגשות, אלא גם מההרגשה שהצורך הזה בלהחזיק ספר תורה, מעולם לא היה מוחשי יותר. הריחוק, התפילות מגני השעשועים, התמרונים בשביל תקיעת שופר, גרמו לי לחבק חזק חזק את ספר התורה, ולבכות ולשמוח יחד על זה שאני אשה ואני דתייה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
אבישג (אורח) הגיב ביום חמישי 26.12.13

ריגשת אותי כ"כ, איזו תשובה מקסימה ומנומקת .

הגב
ענבל טויטו (אורח) הגיב ביום שבת 28.12.13

מרגש!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שבת 28.12.13

מילים מתוקות מדבש. אמיתיות ומעודדות. גם אני כאמא מזדהה עם כל מילה שכתובה פה. המשיכי בדרך היפה שלך ועוד תזכי לראות איך עבודת השם שלך אכן הייתה בכל הדברים הקטנים האלה שהזכרת.

הגב
בצלאל (אורח) הגיב ביום ראשון 29.12.13

איזה פמיניזם ואיזה נעליים.
את לוקחת את הפיתרון הבנאלי, השטאנצי ועושה לו רציונאליזציה.
למה שהבעל לא ישב בגינה עם הילדים ואת תלכי לשמוע את הקריאה בתורה?
כי מה?

הגב
רעות חמילבסקי
רעות חמילבסקי הגיב ביום שלישי 31.12.13

מרגש מאד! וכל כך נכון... הכל עניין של הסתכלות.
פעם התפללתי מתוך סידור, היום אני מתפללת מתוך הלב. ואני לא בטוחה בכלל שהתפילה של פעם על כל דקדוקיה ותזמוניה הייתה חזקה יותר מ"ה' תשמור לי על הילד שיהיה בריא" שיוצאת מהלב עם כל שיעול שלו...
וכל שאר המצוות המיועדות לאישה - חלה, נידה והדלקת הנר ועוד מצוות רבות, אני חושבת שבגלל שאנחנו מקיימות אותן בצורה כל כך טבעית ויומיומית, זה כאילו לא עשינו משהו. כי לא יצאנו לבית הכנסת, ולא הלכנו לתקיעת שופר, ולא צמנו.
וקצת קשה לראות את זה שאנחנו חיות את היהדות והאמונה והמצוות בצורה כל כך שוטפת, כל כך זורמת. אנשים לפעמים מחפשים את ה"קום עשה".

תודה על הדברים החשובים שלך! התרגשתי לקרוא והתחברתי מאד!!

הגב