אלומה לב
אלומה לב אלומה לב (29), גרה במחולה שבבקעת הירדן. עורכת בירחון הנשים "הלל", וכותבת במקומות שונים. יום שני 6.1.14 13 תגובות לפוסט 18791 צפיות

אוהבת להיות בבית

מיום שעמדתי על דעתי ככותבת הבטחתי לעצמי לא לכתוב בכייני, ולא לנסות לסחוט רגשות. אבל עכשיו מדברים על הבית שלי, זה שעוטף אותי בשקט שלו בסוף ימים ארוכים, זה שנותן לי יישוב הדעת, זה שפורח עכשיו בכל גווני הירוק. ואני לא ממש מצליחה לשתוק.

נעים מאוד, אלומה, 29, גרה מגיל שנה במחולה, ראשון היישובים בבקעת הירדן. אנשים רבים בגילי מעדיפים לשכור דירת שותפים בלב ההתרחשות, בירושלים, במרכז, אולי במקומות דרומיים שבהם יש קצת שקט. אבל אני את השקט שלי מצאתי.

הימים האחרונים מלאים ביח"צנות פוליטית בבקעה. מי לא בא לכאן? ולאן לא לקחו אותו? שדולות וח"כים למיניהם הגיעו לבקר בחממות, בתצפיות, בעסקים מצליחים, ערכו פגישות עם מקומיים. הכול כדי להראות כמה הבקעה אסטרטגית, רלוונטית, ועוד כל מיני מילים שמתיישבות יפה במוח, אבל לא ממש חודרות אל הלב. אנחנו לא מחפשים צידוקים לשהותנו כאן. אנחנו כאן בגלל הבטחה אחת, פשוטה, וגבוהה יותר מכל מה שאנחנו. 

ולסיור כזה בבקעה, עמוק וחודר אל הלב, סיור אל תוך המקומות שאף אחד לא מכיר, אני רוצה לקחת גם אתכם.

                                                                          

בקעה רכה ונעתרת

ערב. אני חוזרת מההליכה הנמרצת בכביש המערכת ("תנועת המושבים" קוראים לזה פה), מכבה את האור במרפסת ונשארת רגע לעמוד בחוץ, בחושך. השמים גבוהים וקרים, מעולם לא ראיתי מקום עם כל כך הרבה כוכבים. הם ברורים, צלולים, מזמינים לבקש בקשה. ברגע הזה אני מבקשת וכמעט דומעת כשמרגישה, מיידית, את המענה.

וכשזאת לא הליכה בשביל הכושר, זה פשוט טיול. כל הרעיונות הכי טובים שלי באים בטיול הזה. כל הדמיונות הגדולים שלי הופכים למציאות. כל החושים מתחדדים ומצליחים לקלוט גם מה שעד עכשיו נאטמתי בפניו.
בליל שבת לפני שבועיים הגעתי עד לשער המושב. אחד החיילים השומרים ישב שם, ועל רקע המכוניות החולפות בכביש 90 הוא קרא בקול מתוק את פרשת השבוע עם טעמים. רק להתחבא ולהקשיב.

ההרים של הבקעה רכים, עגולים, מזמינים אותך להעביר אצבע באוויר ולשרטט אותם. היא כל כך רכה, הבקעה, ונעתרת. עם הגשם הראשון אפשר לגלות אניצים ירוקים עולים מן האדמה. עם הגשם השני כל הדרך כבר מלאה בהם, גבעות חושפות שמלת עשב, הרוח מכה בה גלים. ככה זה יהיה במשך כמה חודשים. יבוא גשם והירוק יתגבר, יעלו בו נוריות. יתמעט הגשם וגם הירוק יתמעט. היא קשובה לזמן, הבקעה. בכל שנה, בשבוע שלפני פסח, כשאצל כל העולם אביב, מגיעה לפה בדרך כלל מכת שמש אחת ניצחת, והעשב הופך, בתוך יומיים בדיוק, לצהוב.


מורדות הבקעה בירוק

לא תמיד מתמזל מזלי להיפגש עם בחורים שמצליחים להגיע עד לכאן. אבל לא משנה איפה אנחנו כן נפגשים, תמיד אשחיל איזה משפט שיגלה לו שאם היינו נפגשים אצלי בחוץ, על הנדנדה, היה הרבה יותר נעים וקל לשמוע זה את זה. פעם, כשאחד מהבחורים כבר כן הגיע לפה, הוא הניח את הראש על משענת הנדנדה, נשם עמוק, עצם את העיניים ואמר: עכשיו אני מבין על מה את מדברת.

נוף הילדות שלי הוא הרי ירדן שהופכים ורודים בשקיעה. הסאונד שלי הוא שקט, נכון שלפעמים בחמש בבוקר הציפורים מגזימות, אבל חוץ מהן הכול בסדר. הפקקים שבהם אני נתקעת הם עדר כבשים שחוצה את הכביש. שלוש דקות אחרי היציאה משער המושב לכיוון ירושלים, ממתין לי, כמו לנסיך הקטן, קו של גבעה שאני קוראת לו "הנוף היפה ביותר בעולם". הריחות הם של יערת דבש (אי אפשר לעמוד בפניה) ובחורף של עצי הדר פורחים. הדבר ממנו אני הכי נזהרת בעולם הוא נחשים, לומדת לזהות כבר מרחוק אם הצינור השחור הזה זז. האהבה הגדולה שלי, ותסלחו לי אם היא נשמעת חולנית, היא לרדת מהאוטובוס בצהריים של קיץ ולהרגיש איך כל כולי מתאדה מחום עד שבראש שלי נשארים רק הדברים החיוניים, ונמסות כל השטויות. ובכל זאת לגלות שכשאח ואבא שלך בונים דק ופרגולה במרפסת, אפילו בלילות הקיץ החמים ביותר יש שם בריזה.
הרגע שאני מחכה לו כל השבוע הוא ללכת עם כניסת השבת לבית הכנסת, להעיף מפתח הבית מבט ימינה, אל גבעת סלעית שמעליה השמים נותנים את מופע חייהם בורוד ותכלת, וללכת להתפלל עם מלאות בלב.


הנוף שנשקף מהבית שלי

והאנשים פה, האנשים. כל אחד יכול להיות מה שהוא בלי להרגיש מוזר. חברי הילדות שלי נראים כל כך שונה ממני, מתעסקים בדברים שונים ממני, ובכל זאת אלה החברים הכי חברים בעולם.

להגיע הביתה בשלום

בערב שלישי שעבר, מתחת ליישוב מגדלים שצופה אל הבקעה, בער בנתיב הנגדי צמיג גדול. באמצע הכלום – צמיג גדול בוער, מכוניות מאטות, מזהות מה זה, ואז נותנות גז כדי להתחמק ממי שגלגל את הסכנה הזאת לאמצע הכביש. להגיע הביתה בשלום. זאת הייתה יכולה להיות דוגמה מצוינת לתוצאות הכניעה לטרור, אבל אני אפילו לא מתעסקת במה שיקרה למדינה כולה אם יפנו אותנו מכאן. טיבה של הבטחה אלוקית הוא שיש בה תחושה של אם מחבקת את בנה, אוהבת אותו, מרעיפה עליו את כל הטוב שבעולם. היא לא אוהבת אותו כי הוא נכס חיוני, ולא כי הוא אסטרטגי להמשך ביטחונה. ניסיתי להביא כאן קצת ממה שמרגש אותי בבקעה, ממה שאני חווה כמו חיבוק גדול ועוטף של ה' יתברך, חיבוק שאומר: ככה נראים חיים תחת גפנכם ותחת תאנתכם. המקום הזה באמת באמת שלכם.

כשנתתי גז אחרי הבעירה, רציתי רק להגיע הביתה, ולהישאר בו לנצח, בשלום.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
13 תגובות לפוסט זה
אסתר מנחם (אורח) הגיב ביום שני 6.1.14

מהמם! גדלתי במושב רחוב (אמא שלך נדמה לי הייתה הרופאה שלנו), מזדהה עם כל מילה. גם אני מרגישה שנפשי קשורה בחבל ארץ המדהים הזה

הגב
שירה (אורח) הגיב ביום שני 6.1.14

כל מילה.. כמה געגועים לחלקת אלוקים קטנה

הגב
סלעית (אורח) הגיב ביום שני 6.1.14

כתבת מקסים, מאוד מרגש ונוגע.

הגב
מוריה (אורח) הגיב ביום שני 6.1.14

יצא לי לקרוא אותך כמה פעמים בעלון ״קרוב אליך״ ועכשיו גם להכיר מנקודת מבט נוספת את הדמות שמאחורי..

את כותבת מקסים.
מתמצתת בכשרון רב הירהורים שחולפים בראש ובלב.

הרבה הצלחה וטוב!

הגב
אלומה לב
אלומה לב הגיב ביום שני 6.1.14

תודה על התגובות! הן משמחות מאד. בע"ה שאזכה לכתוב רק על דברים יפים ושמחים.

הגב
הדס בן ארי (אורח) הגיב ביום שני 6.1.14

מהמם ומרגש.
רק מחשבות כאלו, ודיבורים כאלו, ינערו את אבק הייאוש שהצטבר כאן מאז שהתחלנו לדבר פוליטיקלי-קורקט, דיבור שעובר מסך של ריאליזם מדיני.

הגב
אילנה (אורח) הגיב ביום שני 6.1.14

מקסים. הצלחת להעביר במילים את התחושות המדויקות שיש כאן בבקעה. שנזכה לעוד המון שנים כאן - בביתנו!

הגב
רותי (אורח) הגיב ביום שלישי 7.1.14

כתושבת הבקעה וממקימי הישוב רועי אני מבינה ומזדהה אתך ומוסיפה במילות השיר; תנו לחיות בשקט

הגב
לירן (אורח) הגיב ביום שלישי 7.1.14

לקרוא ולהזכר בדברים הקטנים שאני אוהב בבקעה, גרתי שנה במגדלים וכל בוקר כשיצאתי מהבית הייתי צריך להזהר שלא לסטות עם הרכב מהכביש כי העיניים שלי בהו בנוף המדהים של הבקעה שאת מתארת טוב בהרבה ממני.

לחשוב שאנחנו משקיפים על הר נבו, ההר שממנו משה רבנו צפה על הארץ שכל כך רצה להכנס אליה אבל לא נכנס ואצלנו יש אנשים שפשוט לא יודעים להעריך את הטוב, חושבים שאפשר לחלק את האוצר שלנו לכל העולם ושהכל יהיה בסדר..

מאחל לך שתמשיכי לשמוח ולהנות ממה שלמקום יש להציע לך !

הגב
שלומי (אורח) הגיב ביום שלישי 7.1.14

שלנו, לנצח.

הגב
יעל (אורח) הגיב ביום שלישי 7.1.14

כתבת מרגש ונפלא. התיאורים שלך כ"כ יפים שיכולתי ממש לראות ולחוש את הדברים...יש אחד שמנהל את העולם הזה והוא ידאג שיהיה לנו טוב. תאמיני.

הגב
מיכל (אורח) הגיב ביום רביעי 8.1.14

את בקעת הירדן הכרתי שנה שעברה בטיול גיפים לנשים (מזל שחשבתם על רעיון מדהים כזה כי הפרסום הצליח בגדול) לא הפסקנו לדבר להלהיב תווי שטח מדהים נוף עוצר נשימה וגאווה גדולה ז ה ש ל נ ו
ואני זוכה גם השנה להגיע לטיול מספר 2 אנחנו סחפנו נשים מעמק חפר מאזורים שונים בארץ שירשמו ויכירו עוד מקום מדהים במדינת ישראל חיזקו ואימצו

הגב
מדלן (אורח) הגיב ביום חמישי 9.1.14

בכל פעם שאנחנו נוסעים לילדים שבבקעה, אנחנו מבקשים: תתקרבו אלינו קצת. אבל באמת, אנחנו כל-כך גאים בהם, שבחרו במקום המיוחד הזה. כמו כל הארץ הזו: ריכוז של יופי, הבטחה אלוקית, חום ואהבה, ובע"ה יהיה בסדר. בע"ה

הגב