הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום שני 13.1.14 5 תגובות לפוסט 17836 צפיות

להגן על עמוד השדרה שלי

 

לפעמים צריך לקרות לך משהו חיצוני ולא צפוי, כדי שתעשה רגע סטופ למרוץ הזה של החיים שלך.
זה מה שקרה לי לפני ארבעה חודשים, כשרכב התנגש בי והשאיר אותי מושבתת עם כאבי גב, מרותקת למיטה לתקופה ארוכה.

אני לא יודעת לעצור, אף פעם. אני חייבת להיות תמיד בתנועה. חייבת להמשיך ולרוץ את המרוץ הזה של החיים. למה? כי קצת מפחיד לעצור, כי אי אפשר, כי מה יהיה, כי חייבים לנוע קדימה. לאן? הלוואי והייתי יודעת, העיקר לרוץ. נזרום ונראה לאן החיים יובילו אותי.
מרגישה לא מסופקת בעבודה? אין מה לעשות, תשתקי ותמשיכי, זה לא הזמן לחשוב על לעזוב. מרגישה שאין לך זמן להקדיש לדברים שחשובים לך באמת? אין מה לעשות, תקופה עמוסה, זה כנראה לא הזמן.
ומה בעצם הדברים החשובים האלה? את יודעת? הילה, את לא צריכה לדעת הכל, החיים מורכבים, ואין לך באמת זמן עכשיו להתעסק עם שאלות קיומיות. יאללה לעבודה - יש עוד סיור לארגן, אלפי מכונות כביסה להפעיל, לדאוג לבייביסיטר לכל השבוע, משימות בלימודים, ועוד לא התחלתי אפילו להכין ארוחת ערב לילדה. זה לא הזמן לחפש את עצמך עכשיו.
ככה אני כבר שנים. עסוקה בלהעביר את היום ולהתכונן למחר.

למצוא את עצמי מרותקת למיטה זה בערך כמו לכרות רגל לאצן. אני לא באמת יודעת להישאר במקום, אני לא יודעת לעצור.
"תוך שבוע את כמו חדשה", הייתי מכריזה לעצמי ומרגישה סופר לארג'ית. שבוע זה המון זמן, אין שום סיבה שבעולם שלא תחזרי לעצמך עד אז.

אבל השבוע הזה עבר, ועוד שבוע, והכאב רק החמיר. כל שבוע הייתי מפרגנת לעצמי עם הארכה - "יש לך עוד שבוע אחרון ודי", אבל גם זה לא עזר.
הרופאים ניסו להסביר: זו מכה המכונה "צליפת שוט". מעוצמת המכה עמוד השדרה שלך נדרש בפתאומיות לנוע בחוזקה כשוט שמצליפים בו, וכל השרירים שמסביבו התכווצו כדי להגן עליו. ולכן זה כואב. השרירים לא ירפו כל כך מהר, ואת צריכה לנוח ולתת לזה קצת זמן.
אבל אין לי זמן!!! אני צריכה לחזור לעבוד, ולהפעיל אלף מכונות כביסה, וזה עוד לפני שהתחלתי לחשוב על מה אני הולכת להכין לארוחת ערב.

בשלב הזה כבר הבנתי. זה לא הולך לעבור לי כל כך מהר. זהו, את תהיי מרותקת קצת למיטה, כמה שצריך, ותהיי עסוקה בלהחלים במקום בלרדוף אחרי החיים שלך. הגיע הזמן, הילה יקרה, שתעצרי.

וזה מה שעשיתי. לקחתי נשימה עמוקה, ועצרתי. בלי להגביל אותי בזמנים להחלמה, בלי לחשוב על הכביסות ועל כל העבודה שיש לי, בלי להלקות את עצמי על הזמן שהולך לי לאיבוד. פשוט לעצור.

ואז, כשעצרתי, גיליתי דבר מדהים. הבנתי כמה קשה לעצור ולמה בעצם אף פעם לא עשיתי את זה.
כי כשעוצרים פתאום מתחילים לחשוב על כל הדברים שאף פעם לא היה לי זמן כביכול לחשוב עליהם; האם אני באמת נמצאת במקום שבו אני רוצה להיות? ומה זה בכלל המקום הזה? ומה הלאה? האם יש יעד לריצה שלי? איזה מין בן אדם אני רוצה להיות? ומה מונע ממני לעשות את זה? ממה אני מפחדת? האם אני מאושרת בכלל? מסופקת?

כשהתחלתי להיות כנה עם עצמי, וגם זה לקח קצת זמן, גיליתי שהתשובות לכל השאלות האלה מאד קשות לי. שאני רחוקה מלהיות במקום שבו אני באמת רוצה להיות, שאני סתם רצה בלי שום מטרה, שאני מוצפת בפחדים שלא מקדמים אותי לשום מקום, שאני רחוקה מלהיות מסופקת, ושזה יהיה שקר לומר שאני באמת מאושרת.

וככה הבנתי שבזמן שאני חושבת שאני רצה - אני בעצם הכי דורכת במקום. חושבת שאני מתקדמת לאיזשהו מקום, אבל סתם משלה את עצמי שזה המצב. קשה. קשה להבין שאני בעצמי שמה לי מקלות בגלגלים, קשה להבין שאני תקועה, אבל הכי קשה להבין שרק אני צריכה עכשיו להתמודד ולהוציא את עצמי מהברוך הזה. אחריות. כמה אני שונאת אותה.

וככה, בעודי מרותקת למיטה, מסוממת ממשככי כאבים, הבנתי שבדיוק כמו שהשרירים מגנים על עמוד השדרה שלי הגיע הזמן שגם אני אעשה את זה.

מדהים אותי כל פעם מחדש כמה גוף ונפש מחוברים (כן, כן, הציניקנית שבי אף פעם לא רצתה לקנות את המילים הגבוהות האלה), אבל לאט לאט, ככל שהסרתי עוד קליפה ועוד קליפה, ככל שעניתי על עוד שאלות קשות וככל שהבנתי מה עלי לעשות - זה סוף סוף קרה. הגוף הגיב, בקצב שלו.
ככל שנפרדתי מהחלקים בעבר שתקעו אותי, ככל שהבנתי מי אני באמת; וככל שנפרדתי בצער ובכאב גדול מהרבה דברים בי שטיפחתי במשך השנים על מנת לשמר איזו תדמית של הילה - שהיום אני מוכנה להודות שהיא רחוקה ממי שאני באמת; ככל שהגעתי והגנתי על עמוד השדרה שלי - כך גם השרירים התחילו להרפות.

אחרי הרבה מאד דמעות, ולפני עוד דמעות שבדרך, אני מרגישה היום מוכנה לצאת לדרך חדשה. דרך שנעים בה קדימה אבל גם עוצרים לפעמים. בלי לפחד ובלי להרגיש בזבוז זמן. דרך שבה אני מדויקת וכנה עם עצמי. דרך שבה אני, ורק אני, לומדת להגן על עמוד השדרה שלי.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
ישראל מידד (אורח) הגיב ביום שני 13.1.14

סליחה שלא עודכנתי ולכן קבלי רק כעת משאלה להחלמה מהירה ושלמה. וינקי

הגב
רחל (אורח) הגיב ביום שני 13.1.14

חודש הצמיחה והפריחה.
כתבת מגרוני.
עבודת הבירורים הנדחקת
היא אם כל הצרות שלנו.
יפה השכלת לחזור ולעצור.
כדאי להעיף מבט לצדדים.
שיהיה שיקום מלא, טוב, שמח ושלם.

הגב
רחל (אורח) הגיב ביום שני 13.1.14

חודש הצמיחה והפריחה.
כתבת מגרוני.
עבודת הבירורים הנדחקת
היא אם כל הצרות שלנו.
יפה השכלת לחזור ולעצור.
כדאי להעיף מבט לצדדים.
שיהיה שיקום מלא, טוב, שמח ושלם.

הגב
שירה (אורח) הגיב ביום שני 13.1.14

הילה, פוסט מדהים!
כתבת בשפה יפה ונוגעת אל הלב... התחברתי בעצמי לכל מילה!!!

הגב
רעות חמילבסקי
רעות חמילבסקי הגיב ביום ראשון 19.1.14

וואו... איזה כוחות נפש.. כל הכבוד! החלמה מהירה בגוף ובנפש!
ממש מרגש!

הגב