רחלי סגל
רחלי סגל בת 35, נשואה ואם לשלוש. גרה בטלמון. לא תל-מונד. בין מודיעין לרמאללה. יום שלישי 11.2.14 3 תגובות לפוסט 22555 צפיות

אמא שלי תמיד ממהרת

"בבוקר, כשאמא הכי ממהרת, היא תמיד אומרת לי דברים כמו "עוד מעט!", "נועה, תזדרזי!", "אין לנו זמן לזה!", "די!" ו"מספיק כבר!".
אני עונה לה: "אוף! תפסיקי למהר אותי!"
אז הרגליים שלה נעשות ארוכות-ארוכות כמו רגליים של פלמינגו. הראש שלה מתרחק ממני והיא לא שומעת מה אני אומרת לה."

לפני זמן מה צד את עיני בחנות ספרים – הרחק מן הבית, וזה כנראה לא במקרה – ספר חדש של הוצאת הקיבוץ המאוחד: "אמא שלי תמיד ממהרת". את הספר כתבה הדסה יובל, גננת בחינוך המיוחד שזהו ספרה הראשון, ואיירה אותו בכישרון רב דורון זהרי-שמש.

גיבורת הספר היא נועה, ילדה שחיה בתחושה תמידית שאמא שלה לא שומעת אותה. לא מדובר באמא רעת לב או מזניחה אלא אמא שדומה להרבה מאיתנו. אמא לילדת גן ולתאומים קטנטנים, שבבוקר צריכה להגיע לעבודה, ובערב נדרשת לנקות ולסדר את הבית, שגם כשהיא נמצאת עם הילדים היא במקביל בטלפון או במחשב כי העבודה איננה מסתיימת במשרד, וכשהיא באה לצפות בחוג הבלט של הגדולה היא מחתלת בצד את הקטנה, יש לה שלל מטלות מסודרות ברשימות, היא מנשקת ומחבקת את נועה כל בוקר בכניסה לגן, אבל היא בעיקר, כל הזמן, נורא-נורא ממהרת.

לנועה יש גם אבא. אם ישאלו את ההורים של נעה הם בוודאי יאמרו שהם מנהלים בית שוויוני עם תקשורת טובה, אך בפועל מדובר באישה שמשאירה הוראות ובקשות בפתקים על המקרר ובן הזוג מבצע אותן. אפילו זמן לשיחה של ממש אין.
אבא של נועה עוזר בבית לפי מידת הפניות שלו מהעבודה. האחריות הכוללת – או הצורך בשליטה, אם תרצו – של האם.

דמות האם שנבחרה לאיורים בספר היא גבוהה ורזה, עם שיער קצוץ. המאיירת סיפרה כי קיבלה הרבה תגובות לכך שהאם לא נראית מספיק נשית ואימהית, אולי בגלל שבספרות הילדים אנחנו רגילים למצוא אמהות רכות ועגולות. דווקא במציאות היום, היא אומרת, יש לא מעט אמהות שנמצאות - במקביל לכל הדרישות, המטלות והעיסוקים -  בדיאטה תמידית.

כשהדסה יובל בקולה של נועה מספרת על תחושת הריחוק מהאם, זהרי-שמש מגביהה את האמא מעלה-מעלה.
אחד האיורים בספר הוא של האם עם שש ידיים הפועלות במקביל, המתכתב עם איור דומה מספרה הוותיק של דבורה עומר ז"ל - "הנשיקה שהלכה לאיבוד". כנראה שהג'אגלינג האימהי היה כאן תמיד, אבל היד המחזיקה בטלפון הנייד ונשענת לכיוון הלפטופ, עושה אותו אינטנסיבי פי כמה.

יום אחד מתעורר רצון בקרב הילדים בגן של נועה לאכול בארוחת הבוקר בגן פיתה עם חביתה.
נועה, שבימים כתיקונם בכלל לא אוהבת חביתה, חושקת גם היא במנה של תשומת לב. היא מנסה לספר לאמה על החביתה המבוקשת אך לאחר מספר ניסיונות כושלים היא עוברת לשיטת השארת הפתק, בדומה לאלו שאמא משאירה לאבא. היא מציירת פיתה עם חביתה, וגם קוביות, נדנדה ומגלשה, ונרדמת. לא בטוחה בכלל שבקשתה נשמעה.

הספר מסתיים בגילוי של נועה בארוחת הבוקר בגן שבשקית האוכל שלה ממתין לה פתק עם ציור של אמא הנושקת לילדתה, ובצידו – פיתה עם חביתה.

לאורך זמן מסוים ראיתי בסוף הסיפור הזה סוף טוב, נהדר אפילו. לאחרונה הרהרתי שנית, האם מבחן התוצאה הזה מספק? נועה שמחה ומאושרת. זמנית. אמא שמעה, התייחסה ואפילו הוסיפה ציור של נשיקה. אבל החוויה העיקרית, התמידית, הבלתי ניתנת למסמוס, של הילדה הזו היא, שקולה אינו נשמע בעולם.

זה לא ספר שהייתי קונה במתנה לאף אמא. הוא מקווצ'ץ לבבות ומאיץ רגשות אשם, אבל קניתי אותו לעצמי ולבנותיי, ודרכו נפתחה לנו שיחה מרתקת, שהייתה צריכה להישמע בעולם.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
חיה (אורח) הגיב ביום שלישי 11.2.14

תודה רבה.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 12.2.14

נקודה למחשבה....

הגב
מלכשיר (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

רק שתי תגובות וגם הן די אילמות... למה? פשוט כי הסיפור הזה חורץ בנו חריצים ומותיר צלקות על כמה שהוא אמיתי, ובמיוחד בדורנו...
בילדותי אימי הקריאה לי סיפור וכל כולה היתה איתי ועם אחי (5 ילדים..) או שעשתה איתנו "הכתבה" לבית הספר, וכשהיא קיפלה כביסה אפשר היה להרגיש איך היא אוהבת אותנו מבעד לבגדים, כל כולה היתה נתונה למשימה שבצעה ברגע נתון! היו החיים האמיתיים ולא הוירטואליים שכל אחד מוצא עצמו בחלומות של אחרים...

היום למרבה הצער, אני רואה אימהות שמובילות את ילדיהן באופניים והראש שלהן בתוך האיפון, פעם היינו אומרות לילדים: "הנה ציפור, חתול, עלה נושר וגשם מטפטף.." וכו' , והיום החתול באיפון ואת העלים לא רואים בכלל והגשם ממש לא מרגש :(

תודה על הפוסט המטלטל הזה, על הספר הה, אחפש אותו.

הגב