מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום שישי 14.2.14 8 תגובות לפוסט 20517 צפיות

מעשים גדולים מהחיים

אני מנסה להיזכר אם אי פעם זה כבר קרה לי, שלאורך כל עריכת כתבה מסך של דמעות הפריד ביני לבין מסך המחשב. אני מנסה לשחזר שנים של עריכה ב"נקודה" וב"ארץ בנימין", ולא זוכרת משהו כזה.

מה היה בהן, בדמעות שכיסו את עיניי, אני מנסה לצלול לתוך תוכי ולאבחן. זה לא רק הצער, הכאב, התהום שלא ניתן לתפוס. כבר היו כתבות כואבות בעקבות מוות פתאומי ונורא. וזה לא רק הבזקי הדימיון שלא הניחו לי, למרות שניסיתי לעצור אותם בכוח ולא הצלחתי, נוכח כתבה על בחור צעיר וחסון ויפה שהתהפך עם הטרקטורון שלו בערב שבת בנחל שלמרגלות ביתי, כשגם בחצר הבית שלי חונה טרקטורון ובניי החסונים והיפים נוסעים בו.


אלישיב זכרו לברכה והטרקטורון                            צילום: מאור טל

היה כאן משהו מעבר לזה. כנראה שזה קשור לנגיעה הזו במעשים שגדולים מהחיים, שיש בהם משהו נכון וצלול שעלה והבקיע מתוך התחבטות מתעתעת ומטלטלת, כמו קרן של אור מתוך חושך ועננים. וההשתאות, אולי אפילו הערצה, שעולה בי מתוך הידיעה שאני במקומם לא הייתי מגיעה אל המעשה הנכון והמאיר הזה.

                          * * *

אני כותבת את הדברים ורעש טרטור המסוק כמו עדיין מהדהד באוזניי. זה היה לפני שנתיים, ביום שישי בהיר ושמשי של שבט. שלוות הנפש שבה קיבלתי את הדברים שהפטיר לעברי יעקב בעלי כשמיהר לצאת, מכווצת היום את ליבי. תאונת טרקטורון בנחל דולב, חייב לקפוץ לשם, הוא זרק לעברי וקרא לבננו הבכור דוד שיבוא אתו. שיראה, הוא חשב, מה יכול לקראות אם... ולא תיאר לעצמו את חומרת המצב.

האמבולנסים לא יכלו לרדת אל הנחל. יעקב העמיס את החובשים על רכבו וירד אתם. דוד נשלח שוב ושוב בריצה מעלה להביא ציוד נדרש. החובשים לא היו אופטימיים. אלישיב טיימנס מדולב עף מהטרקטורון והפגיעה בראשו היתה קשה. מסוק הוזעק. בכניסת השבת היתה התקווה קלושה, אבל אני לא יכולתי להאמין שבחור צעיר וחסון יגמור את חייו בגלל טרקטורון.  

 


                          הצילומים המדהימים שהותיר אחריו מלמדים על נפש רגישה וראייה נדירה           צילום: מיכל גלעדי

ביום ראשון, כשהיכתה בנו הידיעה על מותו, שמענו גם בפליאה והשתאות על תרומת איבריו.

                        * * *

שנתיים חלפו, ובתום שנתיים הסכימו הוריו, אורנה ואבי, להתראיין ולספר על ההחלטה המדהימה הזאת לתרום ברגעים כל כך קשים את אברי בנם המת. לב. ריאה. ריאה. כבד. כליה. כליה. קרנית. קרנית. איברים הכי בריאים וחזקים שמישהו יכול לקוות להם. הם הושתלו בעת שהובא למנוחות בשמונה אנשים שונים, והצילו חיים.  

טל וייזל הכתבת שלנו ראיינה אותם בתבונה וברגישות, והשלימה את התמונה שנותרה מלאת סימני שאלה בשנתיים האלה. מאיפה הם שאבו את היכולת לקבל כזאת החלטה, תהיתי, מאיפה לוקחים את הכוחות לעמוד בזה.

מידי שנה בשנה, בערב ראש השנה, הקרינה אורנה לתלמידותיה באולפנת דולב, כך היא מספרת בכתבה, סרט שראתה בערוץ 2 המתעד חולת CF שמתבשרת על ריאה שהתקבלה להצלת חייה. זה היה בערב ראש השנה. הסרט מתעד גם את אמו של החייל שנהרג בתאונה, בשעותיה הקשות ובהחלטה לתרום את אבריו להצלת חיים. משמים הכינו אותי למה שיקרה, אמרה אורנה בכתבה. אם לא היה לי את הסרט הזה בראש, לא הייתי מגיעה מוכנה. עוד לפני שפנו אלינו מיחידת ההשתלות, ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים. הבנתי, שעכשיו זה הסרט שלנו.


נחל דולב. מצילומיו האחרונים של אלישיב

 

ותוך כדי עריכת הכתבה הזאת, הרגשתי איך ההערכה שלי לאבי ואורנה, הוריו של אלישיב, הולכת ומכפילה את עצמה. עכשיו זה לא רק על העוצמות והאצילות שלהם, בזירה הפרטית שלהם, עכשיו זה גם על היכולת להיות שותפים לשינוי תודעתי כל כך משמעותי, בזירה כל כך רחבה.

לא היה להם קל להתראיין, אני יודעת, אבל לפחות אצלי, ומן הסתם לא רק אצלי, הסיפור שלהם חולל שינוי גדול מאד בגישה אל הסוגיה הכאובה והטעונה הזאת. כדתיים אנחנו בוחרים לעטוף אותה ואותנו במין מסך עשן שמורכב מבליל של מושגים שחלקם לא ממש ברורים, ובהם תחיית המתים ושלמות הגוף וכבוד המת וחשדנות כלפי מנתחי הגופות ואולי עוד ועוד עניינים; והעשן הזה מאפשר לנו לברוח מלהתעמת חזיתית עם הדברים. אבל הסיפור של אבי ואורנה, שלווה בגיבוי הלכתי חד משמעי, מפוגג אט אט את העשן, ולא מאפשר לי להמשיך ולברוח מהחובה לגבש לי עמדה ברורה.  

עוד ימים רבים, גם אחרי שיבשו הדמעות, הוא ליווה אותי, הסיפור הזה. עוצמות אנושיות נדירות הן משהו שנשאר אתך. "אנחנו מדברים כביכול בגבורה", אמרו אבי ואורנה, "אבל הוא איננו. התרומה ומותו אלו שני מישורים, שני ישרים מקבילים שלא ייפגשו בעולם הזה. אולי בעולם הבא". הם אמרו.

ואני מרגישה קטנה ליד העוצמות האלה. מול תהומות הכאב הזה. ויודעת שהיכולת לצמוח מתוך הכאב הנורא, היא יכולת נדירה, אבל היא שמרכיבה אנשי איכות נדירים באמת.

 

(לקריאת הכתבה)

לחתימה על כרטיס בלבבי

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
8 תגובות לפוסט זה
הדס אוירבך (אורח) הגיב ביום שישי 14.2.14

פוסט מרגש וחשוב. איזו כוחות נפש ענקיים צריך כדי לקבל החלטה כזאת. ב

הגב
רונית ברנהולץ (אורח) הגיב ביום שבת 15.2.14

אנשים נפלאים שעברו נסיון גדול עם כוחות נפש עצומים. הכרתי היטב את סבא של אלישיב , אבא של אורנה, האדם הנפלא יוסף ויטלזון ז"ל שכל חייו עשה מעשי חסד רבים. אין לי ספק שבנוסף לכוחות ולגדולה הפרטית שלהם, גם לו יש זכות שהוא נטע בילדיו ונכדיו את הכוחות לעמוד בניסיון כזה ולהמשיך במעשי החסד גם ברגעים כאלו קשים.

הגב
טל וייזל (אורח) הגיב ביום ראשון 16.2.14

מאירה,
כמוך, כך גם אני ואולי יותר מכך, לגמרי מרגישה אדם שונה לאחר כתיבת סיפורו של אלישיב ז"ל. נכנסתי לבית משפחת טיימנס במוצאי שבת אחד, ויצאתי אישה אחרת. לאורך תהליך הכתיבה, תמונתו של אלישיב עמדה לנגד עיני. עיניו מביטות בי, מבטו חודר ולא מרפה. והמסקנה המהדהדת בתוכי מאז ולא מרפה, שחייבים חייבים לחתום. והיא שונה מאוד ממה שחשבתי לפני השיחה עמם. שלא נדע, שלא נזדקק, אך גם שלא נתעלם.

הגב
אורית (אורח) הגיב ביום ראשון 16.2.14

מרגש עד דמעות
כמה תעצומות נפש יכולות להיות בבני אדם. זה מראה על האישיות האמיתית שלהם ומי ה ם באמת. אין ספק שילד לכאלה הורים הולך נכנס ישר לעולם שכולו טוב.
ובמותו הוא נתן את חייו האמיתיים...

הגב
אחות של אבי גרה... (אורח) הגיב ביום שלישי 18.2.14

אנשים גדולים והמסר היה ברור שלא נצטרך לעמוד בהחלטות כאלה.

הגב
בלבבי (אורח) הגיב ביום ראשון 23.2.14

לחתימה על כרטיס בלבבי - כרטיס לתרומת איברים על פי ההלכה
www.bilvavi.co.il

הגב
מוטי (אורח) הגיב ביום רביעי 2.4.14

הייתי שמח לחתום, אבל הטופס לא מאובטח.
אינני נהנה לערבב נושאים, אבל בטיחות ברשת חשובה גם היא.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 16.11.15

אני קרוב משפחה של אליישיב ז"ל

הגב