הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום שני 24.2.14 5 תגובות לפוסט 18666 צפיות

אמנות הקיטור

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהתנצלות.
למה? כי אני הולכת לקטר בו. ואפילו הרבה. אני אומר יותר מזה: הפוסט הזה יוקדש כולו לאמנות הקיטור. כן, כן, אל תקלו ראש, זו אומנות של ממש. ואני חייבת להודות פה שאני באמת ממש טובה ויצירתית בכל מה שקשור לזרם האומנותי האלמותי הזה.

אין יום שאני לא מקטרת. בוקר, צהרים וערב.
זה מתחיל כבר ברגע שהשעון המעורר מצלצל: "אוף, שונאת לקום בבוקר". וכדי לתת לזה טיעון מבוסס יותר אני בדרך כלל ממשיכה: "אני פשוט לא טיפוס של בוקר, אין מה לעשות. גם אמא שלי כזאת. גנטיקה זה דבר מדהים". הפלא ופלא - הגנטיקה לא מפספסת, וגם הבת שלי יצאה כזו, מה שמביא אותי להמשיך ולקטר: "למה היא פשוט לא יכולה לקום מהמיטה? ולמה כל דבר לוקח אצלה כל כך הרבה זמן?".
מפה זה כמובן הולך ותופס תאוצה. כשאני מורידה אותה בבוקר בבית הספר אני תוהה בטון קיטורי טיפוסי, מדוע לא חשבו לעשות יותר מקום לרכבים שעוצרים כדי להוריד את הילדים בבוקר. ולמה בגלל שהם לא חשבו על זה אני צריכה לסבול את הפקקים האיומים האלה בלב כפר אדומים כל יום מחדש.
זה ממשיך במהלך הנסיעה עצמה, כשאני מקטרת על הרכבים שנוסעים לאט כל כך, שלא לדבר על אלו שנוסעים לאט בנתיב השמאלי. האמת, שכשאני חושבת על זה, אני מקטרת גם על אלו שנוסעים מהר. אני שונאת רמזור ארוך, וגם את הנהג שהתחיל לנסוע מאוחר מדי כשהרמזור התחלף לירוק, גם אם זה היה רק באיחור של שנייה. מבחינתי כל הנהגים צריכים לשבת ברכב דרוכים ומוכנים. במקביל אני גם מקטרת על אלו שצופרים לי עוד לפני שהרמזור התחלף בכלל. אני מקטרת על הפקקים, על אלו שנוסעים בנתיב של התחבורה הציבורית, על אלה שמנסים להידחף מהצד, על החיילים שבודקים יותר מדי במחסום. ובכלל על המחסומים האלה. למה צריך אותם בכלל? אני מקטרת שהרכב לא סוחב, ששוב צריך למלא דלק, וכמה זה יקר היום, וכמה מנצלים את זה שכולם ימשיכו לקנות דלק כי אין להם ברירה.
אז מה התחליף? תחבורה ציבורית? ממש. על זה בכלל יש לי הרבה מה לומר. אני מקטרת על כמה שהתחבורה הציבורית פה גרועה, ותוהה אם יש מישהו שבאמת נוסע בקו הרכבת מתל אביב לירושלים סתם ככה ולא כי הוא רוצה לעשות טיול נחמד לילדים. ולמה אין תחבורה ציבורית בשבת, ולמה הרכבת הקלה לא נוסעת באופן רציף וגם היא עומדת ברמזורים? זה לא אמור להיות כל הקטע שלה?
אני מקטרת על נבחרי הציבור שלנו. שהם לא עושים כלום, שהכל פוליטיקה ואגו ואין שום אידיאולוגיה מוצקה מאחוריהם. מתלוננת על יוקר המחיה אך בו זמנית מקטרת על המפונקים האלה שיוצאים למחות בשדרה באיזה אוהל שמתקפל עם הגשם הראשון.
אני מקטרת על מס הכנסה, ועל משרד הפנים, ועל הבנק, ועל לשכת התעסוקה, ועל ביטוח לאומי. מקטרת על הבירוקרטיה שחוגגת בכל מקום. מתלוננת שצריך לחכות כל כך הרבה זמן בטלפון כדי לקבוע תור או לשאול שאלה פשוטה, וגם לאחר שעונים לי אז מעבירים אותי למחלקה אחרת כי איכשהו אני תמיד מגיעה למחלקה הלא נכונה, ואז לחכות שוב שיענו. וגם מה הקטע של המוסיקה ששמים ברקע? כמה אפשר לשמוע שהמוסד לביטוח לאומי הוא הביטחון שלך ושלי? זה מגוחך הרי. כי אם הוא היה מקנה לי תחושת ביטחון כל-כך חזקה הוא היה עונה לי מתישהו לטלפון ולפחות עושה כאילו הוא שמח לסייע. וגם נותן תשובות קצת יותר מהירות. קצת.
מקטרת על כל הטפסים שאני צריכה למלא, על כל המסמכים שצריך להמציא ולצרף אליהם, והכי אני מקטרת על זה שמבקשים ממני לפקסס אותם. כאילו באמת, למישהו יש פקס היום חוץ מלאותם מקומות? ולמה שעות העבודה שלהם נגמרות ב-12:00 בצהרים?? יש להם את זה ביותר מפונק?
אני מקטרת על שירות גרוע, על מסעדה לא טובה, על שמגישים לי קפה עם חלב רגיל למרות שביקשתי דל שומן. ולמה שמו לי בצל למרות שביקשתי בלי?
אפילו בערב מול הטלוויזיה, כשכבר תלאות היום מאחוריי, אני עסוקה בלקטר. אני מקטרת על התכניות בישול האלה. כאילו מה הקטע לראות אותם מכינים שעה וחצי משהו שאין לך שום יכולת לטעום, ואוף, זה כל כך מגרה. וחבל, כי היה לי דווקא יום טוב עד עכשיו עם האוכל, אז למה הם חייבים להרוס? וגם למה יוצאים כל רגע לפרסומות? ולמה הבחורות שבמחזור נראות שם תמיד כל כך שמחות ומאושרות ורוקדות ועושות תרגילי אקרובאטיקה? אני מקטרת על שאין מה לראות, מקטרת כשיש שני דברים טובים במקביל. מתלוננת כשיש רק פרשנים גברים בתכניות האקטואליה, אך באותו זמן מקטרת על כל הפמיניסטיות שזה כל מה שיש להן תמיד לומר. מתלוננת שהוא שמאלני מדי ושההוא ימני מדי, ומה קורה לתקשורת, ומה הקטע עם האח הגדול הזה, ואיפה ארץ ישראל הישנה והטובה. מקטרת שכבר אין ערכים ומה יהיה הסוף. ולמה אין אינטרנט? ולמה הוא כל כך איטי לעזאזל?
רשימת הקיטורים שלי ארוכה והיא רחוקה מלהיגמר. זה בדיוק הזמן שאני מקטרת על זה שאני לא יכולה לכתוב פוסט ארוך יותר ושממש מגבילים לי את חופש הקיטור. כי הרי מה יהיה עם כל הקיטורים שלי כאמא שאפילו לא התחלתי לספר לכם עליהם? ומה עם גברים? והחינוך? ושתמיד אחרי ששטפתי את הבית איזה קרטון חלב נשפך ומתפוצץ, זה במקרה הטוב, במקרה הרע המחבת עם השקשוקה החליקה ונפלה. ושלא לדבר על הביצים שהתפוצצו במקרר ונוזלות להן מהמדף העליון לכל המדפים התחתונים. ומתקשות שם. כי כמובן שלא שמתי לב כשזה קרה. ועכשיו קשה לנקות. ואני מסוגלת לקנות מקרר חדש רק לא להתחיל ולהתעסק על כל הברדק הזה. ואיך שכחתי, עוד לא קיטרתי על הריצות שלי. אני מתלוננת כשקר ואני מתלוננת כשחם, אני מתלוננת בירידות כי זה דופק לי את הברכיים ומכאיב לי בגב ואני מתלוננת בעליות כי כאילו די באמת, בני אדם לא נועדו לרוץ בעליות. נקודה.
וכל זה בכלל עוד הרבה לפני שהתחלתי לדבר על ללדת ילדים. ועל זה שהמרדים אף פעם לא מגיע מתי שבאמת צריכים אותו.
****

את האמת, את הפוסט הזה כתבתי כי הייתי חייבת לפרוק. אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שכנראה באיזשהו מקום הפוסט הזה נועד לעייף את עצמי. אנשים שמקטרים כל כך הרבה הם אנשים מתישים. וכנראה שהייתי צריכה לשמוע את עצמי מקטרת כל כך כדי להרגיש עד כמה אני מעייפת. בעיקר את עצמי. כי הדבר הכי גדול שאני מרוויחה מעצם הקיטור הוא להיות צודקת.
הפוליטיקאים גרועים, תכניות הבישול מעפנות, ביטוח לאומי לא בסדר. כולם לא בסדר ורק אני צודקת. נורא כיף לספר לאחרים וגם לעצמך כמה הם היו לא בסדר. כי אז כולם שומעים כמה אני באמת צודקת וככה אני פתאום הופכת להיות הקורבן. והקורבן לא יכול להיות לא צודק. בדיוק בגלל זה הוא קורבן. כי יש מישהו אחר, לא צודק, שעושה לו המון רע. ואם עושים לי קצת רע, אז אני גם קצת מסכנה. ובואו נודה על האמת - להיות מסכן זה גם די נחמד לפעמים. כולם מרחמים, מנסים לעשות לי טוב, נחמדים אלי יותר, משדרים חום ואהבה. וזה כיף. אבל הכיף הכי גדול כנראה קשור לזה שאדם מקטר הוא אדם שלא לוקח אחריות על עצמו. אם כולם לא בסדר ורק אני צודקת, כל מה שנותר לי לעשות זה לשבת ולספר על זה לכווולם. כי הרי מה עוד יש לי לעשות? אני הרי בסדר וצודקת. שהם ילכו לתקן ולעשות!!

הייתי רוצה לעמוד פה ולהכריז שמהיום הקיטורים הם רשמית מחוץ לחיי. נפרדנו בטוב, מתוך כבוד, וכל אחד מאיתנו ממשיך בחייו. אבל לצערי אני יודעת כמה זה קשה. וכן, אני מודה, יש גם קיטורים אהובים במיוחד שממש לא בא לי להיפרד מהם... אז אני מתחילה בקטן. בלהתיש את עצמי. בלהבין שזה באמת בלתי נסבל. לקבל את המציאות כמו שהיא ולא להילחם איתה, להבין שהיא לא מושלמת ושעכשיו תפקידי הוא להפיק ממנה את הכי טוב שאני יכולה. ואת הצעד הקטן הזה אני עושה בלהתחיל ולכתוב על זה. לשחרר את זה לעולם. שחור על גבי לבן.
וכן, גם על הפוסט הזה קיטרתי. על זה שלא היתה לי שום תמונה מתאימה. שכמה שלא ניסיתי להצטלם בפרצוף מקטר זה אף פעם לא יצא דומה או מחמיא. (כן, כן, שמתי סתם תמונה שהיתה נראית לי יפה...). אז בבקשה- תחסכו ממני את הקיטור שיגיע לאחר שאעלה את הפוסט הזה, כשאראה שלא עשיתם לייק. אז קדימה- עשו לייק ושתפו!

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
לימור (אורח) הגיב ביום שלישי 25.2.14

ולפעמים אפשר פשוט לקטר ולקטר, עד שנמאס והקיטור מיצה את עצמו, כמו שקרה לך תוך כדי הכתיבה. אני לא חושבת שזה הופך אותך לקורבן או מעיד שאת קורבן, אלא שמשהו מרגיש לך לא נכון, לא צודק, לא הוגן והוא פשוט צריך להשתחרר לעולם. וזהו.

הגב
רחל (אורח) הגיב ביום שלישי 25.2.14

כל הכבוד!
הוצאת על הניר,
כולנו כאן לצידך, מחבקים
אולי
חצי צרה.
אז מה?
ננשום עמוק
העיקר שתנוחי טוב הלילה.
ובוקר טוב
לבוקר הקרב.
מחר יהיה שוב יום חדש....

הגב
בא לעזרת חבר (אורח) הגיב ביום שלישי 25.2.14

שכחת את האבק... ;)

הגב
תמר (אורח) הגיב ביום חמישי 27.2.14

הילה יקרה,
מזדהה עם תחושותייך.
בתהליך ארוך ומתמשך אני עובדת על מציאת המקום הזה שבו אתה מתמקד בעיקר ושם הצידה את הדברים התפלים. מזכירה לעצמי שהכוחות, המחשבות והמילים שלי צריכים להיות מרוכזים במקומות בהם הם באמת נצרכים, תורמים, משנים, מועילים, ולא במקומות בהם אני מתעייפת, מתרגזת, כועסת- מתבזבזת.
מחנכת את עצמי לחשוב שהכל פה עניין של פרוז'קטור- מה בחייך אתה בוחר להחשיך, מה להאיר, ובאיזה אור. ועם הגישה הזאת אני משתדלת להתעורר בבוקר.

זו עבודה קשה, אבל היא משתלמת והופכת אותי לאדם הרבה יותר שמח ממה שהייתי קודם.

הגב
אריאל (אורח) הגיב ביום חמישי 27.2.14

איזה יופי,
לפעמים רק עצם העובדה שאנחנו יכולים להבחין בזה, הופך את העניין ליותר נעים,
ואולי אפילו קצת יותר קל, בפעם הבאה.
אגב, יש סיכוי מסויים שכל העניין בא עכשיו לידי ביטוי, קצת יותר מבדרך כלל, בעקבות הפוסט הקודם שלך. זה בדיוק מה שהתמכרויות עושות, הופכות אותנו לתלותיים. וכשאנחנו מנסים להשתחרר, אנחנו נעשים קצת יותר קופצניים וחסרי סבלנות..
אז לרוץ לפיצוציה לקנות סיגריה? רק אחת, בודדת...
אפשר, אבל אם את רצינית, אז זה לא מומלץ. ממש לא.
מה כן?
להבין שבתקופה הקרובה זה יכול לקרות, ואפשר ששוב יבואו לידי ביטוי חוסר סבלנות, קיטורים, ואולי אפילו עצבנות מסויימת. הכיף בלהיות מודע לזה הוא שכשהקטנה מעצבנת, ואנחנו חושבים על זה לשבריר שניה, ברור שזו לא היא, אלא אני..
וההוא שצופר בכביש? שייצפור. לבד באוטו, זה כבר ממש לא נורא : )
בהצלחה.
איזה אומץ!
האמת? אני קצת מקנא...

הגב