הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום חמישי 13.3.14 3 תגובות לפוסט 21614 צפיות

להסיר את התחפושת

כל שנה אנו מקבלים את ההזדמנות הזו להתחפש. להחליט להיות מה שבא לנו - מנסיכת הלבבות ובת הים הקטנה ועד לחתולה, בוב הבנאי או סתם ליצן.
אבל האמת, אני מרגישה שכל חיי הייתי מחופשת. אולי לא הייתי ארנב ובטח שלא נסיכה מהאגדות, אבל אפשר לומר שהייתי עסוקה בלהיות הרבה מאד דברים שרחוקים מלהיות אני. ולא רק זה, אני מודה שעבדתי קשה בשביל לתחזק את התחפושת הזו כל השנים. בכל זאת, לא קל לשמור על תחפושת תקופה כל כך ארוכה.
מה שמדהים הוא שכל כך השקעתי בתחפושת הזו, עד שכבר ממש הרגשתי שזו אני בעצם. ומה שהיה עוד יותר מדהים בעיניי, זה שכולם הרגישו כמוני. התחפושת הפכה להיות הילה ואני הייתי מרוצה מעצמי על ההצלחה המטאורית. הרי ככה זה נוח - הילה האמיתית היא גם ככה לא משהו. הילה בתחפושת היא כבר הרבה יותר מגניבה. היא בעצם כל מה שתמיד רציתי להיות.

בעצם ככה רובכם מכירים אותי - את הילה המגניבה, השנונה והצינית. שתמיד יש לה מה לומר על כל דבר. הילה שבזה לכל מה שסטנדרטי או שלא מיוחד מספיק, הילה המסתורית שתמיד יש בה עוד איזה חלק נסתר, הילה שאוהבת את השקט שלה ותמיד תשמור קצת על דיסטאנס, הילה שמשדרת: "אל תתקרבו. אם אני ארצה להתקרב אני כבר אמצא את הדרך לעשות את זה"; הילה שתמיד מתנהלת מהשכל, תמיד רציונאלית. הילה האישה החזקה שמתמודדת לבד עם כל דבר, שלא צריכה עזרה אף פעם.

מידי פעם, כשכבר היה משעמם לי, הייתי דואגת לגוון. להוסיף עוד איזה מורכבות, לחשוף עוד פרט אפל על חיי, להקצין או להכניס קצת דרמה. להוסיף קצת נצנצים על הפנים או סתם להחזיק בשרביט קסמים. היו ימים שדווקא הייתי יותר בקטע של כובע פיראט, לפעמים אפילו גם רטייה על העין. כל זה במטרה להפוך את התחפושת שלי לעשירה ומעניינת יותר. אמרתי לכם, עבדתי קשה.

באיזשהו מקום, למרות שהתחפושת כבר הפכה להיות אני, ידעתי עמוק בפנים שהיא לא. ידעתי עם כל יום שעובר שאני רק הולכת ומתרחקת מעצמי. עד שכבר פשוט לא זכרתי מי אני בכלל. הסיבה שזה היה לי כל כך ברור הייתה פשוטה - אמנם הייתי מגניבה, אך לא יכולתי לומר על עצמי שאני אדם מאושר. אם הייתי חיה את מי שאני, כנראה שהייתי חווה קצת יותר אושר בחיי.
והאמת, שרציתי להיות מאושרת. השתוקקתי לזה. תמיד קינאתי בכל החייכניות הקופצניות האלה, אילו רק יכולתי להיות קצת כמוהן.

קשה לשים את האצבע על מה גרם לכך, אבל היום הזה הגיע. למען האמת, זה לא היה יום. וגם לא שבוע. מדובר על תהליך ארוך. תהליך שבו הבנתי שהגיע הזמן לפשוט מעלי את התחפושת. והרי זה כל כך קשה, כולם כבר מכירים אותי ככה שנים. ומה יקרה אם פתאום אתנהג אחרת? האם עדיין יאהבו אותי? האם יקבלו אותי? או שאולי יסתכלו עלי בתמיהה? ומה עובר עליה פתאום? ומה נסגר? ואיפה הילה שאנחנו מכירים?
אך ההתמודדות עם הסרת שכבות התחפושת הייתה קשה לא רק לסביבה. היא בעיקר הייתה קשה לי. אני הרי כל כך התרגלתי לתחפושת הזו, ידעתי לתמרן בה, למדתי להתנהל בתוכה, אפילו עם הרטייה על העין. והפרידה ממנה הייתה קשה משחשבתי. איך אפשר לוותר על כל התדמית המעולה הזו שבניתי לעצמי בשתי ידיי?

היום אני יודעת. אני הילה. בחורה פשוטה, שלא תמיד יש לה מה לומר על כל דבר, שמבינה שלא צריך להפוך כל דבר לכל כך מיוחד, שיש הרבה יופי גם בפשוט ובסטנדרטי. הילה שאמנם לא מוכנה לחשוף כל דבר, אך היא משתוקקת לאהבה, והדבר האחרון שהיא רוצה זה שלא יתקרבו אליה (האמת, זה אחד הדברים שהכי כואבים לה). הילה שאימצה את הציניות בשתי ידיים רק כדי לחפות ולהסתיר את עצמה, הילה שנשבר לה כבר מהרציונאליות הזו, שמפוצצת ברגשות שרק מחכים להתפרץ ולבוא לידי ביטוי, הילה שלא תמיד יכולה להיות הכי חזקה, שגם לה קשה ושגם היא צריכה לפעמים עזרה.
כן, כן, מה שאתם שומעים.

אז נכון, יש עוד אנשים סביבי שקשה להם לקבל את השינוי שלי. אנשים שערערו אותי לכל אורך הדרך וכמעט גרמו לי להישבר ולחזור ללבוש את התחפושת הנוחה והאהובה שלי.
אך למדתי, כחלק מתהליך הפרידה שלי מהתחפושת, שישנם גם אנשים שאותם אני הולכת להניח בצד. למה? כי הם פשוט לא עוזרים לי בתוך התהליך הזה. הם מקשים עלי לקלף עוד שכבה ועוד שכבה, מחזירים אותי אחורה בכך שהם מזכירים לי כמה נוח היה לי בעצם, כמה שהייתי רגילה לבוז לאנשים שמתנהגים ומדברים כמו שאני מתנהגת ומדברת היום.
אבל במקביל למדתי גם לא להיבהל מזה. לקבל את זה שיש אנשים שאני בוחרת להשאיר בצד, ולהיות נאמנה לדרך שלי, כמה קלישאתי שזה לא יהיה (החלק הציני שבי עוד לפעמים צוחק עלי שאני מדברת ככה...).

התהליך הזה? הוא לעולם נגמר. אני כנראה לנצח אמשיך לעבוד קשה כדי להיות נאמנה לעצמי.
אז בפורים הזה אני בוחרת לא רק להתחפש, אלא גם להסיר באופן רשמי את התחפושת שלי, אחרי הרבה מאד תהליכים קשים של פרידה. הפורים הזה אני הולכת להיות סוף סוף הילה.


חג שמח!!!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
מוריה (אורח) הגיב ביום חמישי 13.3.14

מקסים. בהצלחה הילה. לא קל להסיר מסכות. ומזדהה באופן אישי עם התחפושת הספציפית שלך. במקרה שלי היה בה בעיקר בכדי להעציב אותי ועם השנים אני מנסה להתקלף ממנה. לאחרונה היא קצת נדבקת בי מחדש, ופורים זו הזדמנות נפלאה להוציא את הסוד, אפילו בלי יין.. חג שמח

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 13.3.14

היי הילה,
רציתי לחזק את ידייך ולומר- צריך כל כך הרבה אומץ לשינוי כזה. צריך כל כך הרבה מודעות עצמית. כל כך הרבה כח רצון כדי להחזיק מעמד בנסיונות היומיומיים שמגיעים אלינוומנסים להחזיר אחורה. אז כל הכבוד לך על כל התכונות המדהימות האלה שהביאו אותך לאיפה שאת היום. בעז"ה שימשיכו לתת לך את הכוח להמשיך בתהליך ולא לוותר.
בהצלחה! :)

הגב
פליץ (אורח) הגיב ביום רביעי 19.3.14

היית ונשארת מדהימה. יש בך חוזקות גדולות לכתוב בפתיחות לב שכזו, הלוואי ולכולנו היה קצת מזה. בהצלחה

הגב