רחלי סגל
רחלי סגל בת 35, נשואה ואם לשלוש. גרה בטלמון. לא תל-מונד. בין מודיעין לרמאללה. יום שני 24.3.14 אין תגובות 21178 צפיות

ההרים גבוהים יותר

יום שישי בצהריים ואנחנו בדרך לשבת משפחתית בהתנחלות על גב ההר.
אחרי יום עבודה-סדר-כביסה, אריזה של חצי בית והכנת סלט חצילים מתוק ל-20 איש (מתכון בסוף), השעה כבר מאוחרת והשמש מאיימת לשקוע.
יתרוננו היחסי - הכבישים מטלמון מזרחה די ריקים, אלא שאנחנו מוצאים את עצמנו משתרכים אחרי קורולה אפורה עם לוחית צהובה ונהג בחולצה לבנה שנוסע לאט-לאט-לאט. ולא פשוט לעקוף. יש לי הרבה פעמים תחושה שמישהו סימן את הכבישים ביו"ש הפוך - פס לבן רצוף כשיש שדה ראיה, פס מקווקו כשזו סכנת נפשות.

בינתיים אני משלימה לי לבד את התמונה: נהג הקורולה דתי, תושב מודיעין, בדרך לשבת אצל קרובי משפחה או חברים בישוב עלי שמזמינים אותם לבוא כבר שנתיים והיה ממש לא נעים לסרב להם שוב. הוא לא מכיר את הדרך, נוסע לפי הוייז, ומת מפחד מהעיקולים ומהערבים.
הסבלנות שלי איננה, ואני מנסה לשכנע אותו לבחור לפנות ליישובים קרובים יותר – מה עם שילה? אני לוחשת לו, דווקא מקום יפה. הוא לא משתכנע וזוחל עד - לפניה לעלי. הוא לא מכאן.

ואני, אני מכאן? חלק מהדרך זה המגרש הביתי. משם ואילך – דריכות שיא. בסוף הנסיעה אני מרגישה איך כל הגוף שלי תפוס. את השבת בהתנחלות הזו שלהם התניתי בנשיאת נשק, בנסיעה חזור בחשכה אני על תקן הקורולה – נוהגת כמו צב בסיבובים, מביטה בשוק בחווארה, לא מבינה איך הנשים של גב ההר נוסעות לבד עם הילדים, נורא מסוכן פה, לא?
בקיצור, פחות משעה מהבית מזרחה וצפונה, ואני החברה השמאלנית שלי מחולון שמפחדת לבקר אותי בטלמון. מה נהיה?

האמת היא שזה ממש לא רק עניין בטחוני (המוכר גם כפנינת הלשון: "כל אחד והערבים שלו").
יש צומת אחד בדרך שממנו ההרים פתאום גובהים לי נורא, זה נוף אחר לגמרי. ארזתי שוקולד כשר למהדרין להשאיר כשי למשפחה שבביתה הריק נתארח כי לא ידעתי איזו כשרות הם שומרים שם, החבר'ה של הישיבה הזאת.

בפורים התחפשתי לנערת גבעות. כנראה שלא סתם.
מטפחת הדוקה ומעליה פשמינה, חולצה ארוכה, מעיל פליז, שתי חצאיות, מגפי רד-בק. כל הסטיגמות. כלומר אלו שאני חושבת שאני יודעת. יש להניח שהכיפה של ביילין בסרטון של "שלום עכשיו" נראתה אמינה יותר.

ומה שהכי הצחיק אותי הייתה ההבנה שמי שמכיר אותי ברמת הרשת החברתית נניח, אפילו לא יבין מה בעצם ההבדל מהיומיום.

יש פער ביני לבין גב ההר. פער אידיאולוגי, דתי, תרבותי.
ואולי הוא בכלל רק נדמה כך. תוצאה של מרחק גיאוגרפי ודימוי תקשורתי. 
אני מסתכלת על ה"הם", ובדיוק ככה מסתכלים הם-אבל-אחרים עליי.

לפחות רובנו אוכלים חצילים.

                                              ***

סלט חציל בלאדי מתוק

מתכון מדויק זה לא יהיה. סליחה. אני מכינה את הסלט הזה בשיטה המעצבנת שנקראת 'לפי העין'.

-  חותכים את החציל לקוביות קטנות ומפזרים עליהן מעט מלח.
- מטגנים קצרות במחבת את החציל בשמן קנולה.
- מוסיפים פנימה רוטב צ'ילי מתוק, שתי שיני שום קצוצות דק (או שתי קוביות שום קפוא), מעט סויה, אפשר גם טיפ-טיפה סילאן, דבש, ופטרוזיליה או בצל ירוק קצוצים דק, ומערבבים היטב.
- משאירים על אש קטנה עד שהחציל רך וטעים. תנו לזה את הזמן. כדאי לערבב מדי פעם.

- לפני ההגשה מוסיפים פירורי שומשום וחתיכות בצל ירוק.
- טיפ: לקחת בחשבון שהחציל מתכווץ בטיגון.

בלאדי בעברית, אגב, פירושו – מקומי.
הוא מכאן.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה