רחלי סגל
רחלי סגל בת 35, נשואה ואם לשלוש. גרה בטלמון. לא תל-מונד. בין מודיעין לרמאללה. יום חמישי 18.10.12 אין תגובות 14195 צפיות

על הניסים והשוקולד-צ'יפס


התקבלה הודעה חדשה: "בעקבות הנס שקרה לנו אנו מבקשים להזמין אתכם למנה אחרונה ודברי תורה בערב שבת, אצלנו בבית." המחשבות רצות מיד בראש. לא, לא על מה קרה, איזה נס היה ומי ניצל -  את זה נברר בערב, בנחת. אלא כמובן על השאלה הרת הגורל - איזו עוגה נכין הפעם.

לסעודת ההודיה של רותי וחיים, שהבית שלהם כמעט נשרף בחודש שעבר, חשבנו על קרם ברולה (האם שימוש במבער-בישול לארוע כזה יהיה חסר טקט?). 
במלאת שנה להצלתו של יאיר הפעוט העדפנו עוגת מייפל נטולת אגוזים (ללא חשש חנק).
לסעודת מלוה מלכה של יעל ובתה, אחרי ההירדמות על ההגה וההתנגשות בעמוד, תכננו מוס שוקולד וקפה (גם טעים וגם ישמור עליה ערנית). 
בפועל הכנו לכולם עוגת שוקולד-צ'יפס מהירה. מה לעשות, ככה זה כשכל הניסים קורים אחרי שכבר עשינו קניות.

לאחרונה, בעקבות עוד כמעט-אסון, ועימו עוגת השוקולד-צ'יפס הבלתי נמנעת, תהיתי על אינפלציית הניסים באזורנו.  
אולי זה נכון מה שאומרים עלינו? האם הורים מתנחלים באמת מפקירים יותר את ילדיהם ואת חייהם שלהם? האם שנים של ירי, אבנים ובקבוקי תבערה בדרכים הקהו את חושינו?  
אולי זה בעצם בגלל שאנחנו דתיים, יש לנו מלא ילדים, ו"מקסימום יילך אחד - יבוא אחר"?

אם הנהנתם בהסכמה לכל השאלות, אתם חיים בסרט וגם מקלים עם עצמכם. תסתכלו במראה. כולנו מפשלים. ללא הבדלי דת, גזע ומין. (טוב נו, אולי בדריסת ילדים ברוורס וטביעה בים יש מגזרים שנוטים להפגע יותר מאחרים...) 
ייתכן מאוד שפאשלות כאלה - המכונות רשלנות בעגה המשפטית - נפוצות במקרים בהם יש יותר מילד אחד או שניים שצריך להשגיח עליהם לבד. (כאם לשתיים אני בכלל לא מצליחה להבין מה עושים עם הילד השלישי. איך חוצים כביש בבטחה כשיש יותר ילדים מהידיים שיכולות להחזיק בהם?)
לעיתים  הבעיה דווקא טמונה בסיטואציות בהן שני ההורים נוכחים וכל אחד חושב שהשני משגיח על הילד. ככה למשל נשכחו בעבר ילדים במכוניות נעולות.
ייתכן שזה קורה יותר ביישובים קטנים, בהם סומכים, לפעמים מידי, על האנשים מסביב, שישימו עין. 

ברגע של כנות, יוכל כל הורה להצביע על מקרים בהם לא היה מספיק ערני, לא שם לב, לא חשב, והילד שלו או הוא עצמו נפגע או כמעט ונפגע.
רובנו נמלמל לעצמנו שאסור שזה יקרה יותר, נשתדל לא לדווח לחמות ונחליק את זה.  אני מאוד גאה בשכנים שלי, שמכירים בניסם כמו גם בפאשלות שלהם. חגיגות ההצלה הללו מוכיחות שדווקא איכפת להם מהילדים שלהם. מאוד. שזה לא עובר לידם. ושכולנו צריכים להשתפר. במיוחד אני, עם העוגות.

לפני פיזור

את המתכון לעוגיות השוקולד-צ'יפס (בגרסה המקוצרת: עוגה שחותכים לריבועים אחרי האפיה) נהגה להכין סבתי ז"ל. אחרי פטירתה ניסינו לשחזר את המתכון המהולל, ללא הצלחה. יום אחד, בדרך מקרה, גילינו שלסבתא שלנו ולסבתא של פיבי מ"חברים" היה משהו במשותף... המתכון בסרטון. שווה צפייה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה