מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום שלישי 1.4.14 1 תגובות לפוסט 19657 צפיות

פסח מצבה ומרור

ביום שישי נפתח הסכר המגן והרשה להציף. אסף גביש התקשר ליעקב בעלי. כל שנה משהו אחר נותן את האות לכך שהגיעו הימים לגעת במכה הכואבת הזאת, הבלתי נתפסת עדיין. בשאר ימות השנה קשה מדי לגעת בזה והמחשבות והבזקי הזיכרון מחכים בסבלנות לעתם.

זה היה כל כך פתאומי ומרסק. הטלויזיה כבר הקרינה במוצאי חג הפסח ההוא תמונות איומות ממלון פארק בנתניה, אבל זה היה רחוק, ובתוך הבית חשבנו שמוגן ושליו. היינו משפחה צעירה עם ארבעה בנים שהיה לה פשוט כיף להגיע להורים באלון מורה אחרי טירוף הניקיון לחג עם תאומים בני שנה וקצת, ולנוח. היה כיף לפגוש חברים שלא פגשנו מזמן. מזמן לא יצא ככה שכמעט כל החבר'ה הגיעו עם בני זוגם. קבענו להיפגש באחד הבתים.

אלון מורה, יישוב אהוב, איך יספוג עוד כזאת מהלומה

תיק-תק קילחנו את התאומים הקטנים. ואז פתאום יריות. כל כך קרובות. ועוד. ואמא צועקת משהו על הילדים. ואבא מכבה מיד את האור. וכל השאר נכנסים מהר עם הילדים לחדר אחד וסוגרים את הדלת. ויעקב ממהר לצאת.

הייתי ברגעים האלה באיזה סוג של הכחשה. זה או להתמוטט או לשנן לעצמי ששום דבר ממש רציני לא קורה. וככל שהגיעו פיסות המידע – גביש, מחבלים, נפגעים  – ההכחשה העמיקה. אמנם בוגר יחידה מובחרת, אבל להיכנס לבד לבית שיש בו מחבלים, זה דבר שלא עושים. מסוכן מדי. מחכים לצוות פעיל, ליחידת פריצה על מדים. אין מצב שהוא נכנס.

אחר כך, כשההבנה התחילה לחלחל וההכחשה הפשירה, הבנתי שברור היה שיעקב ייכנס. הוא הגיע בריצה, תכנן עם שאר האנשים שהגיעו גם הם - בוגרי יחידות אחרות או חברי כיתת הכוננות - מה ואיך כל אחד עושה, ונכנס לבית החשוך.

היו יריות, ורימון שלא התפוצץ, וגופות, והרס. ולבסוף נראו רגליו של המחבל מאחורי ארון בגדים. וכשהגיעו הכוחות המיוחדים הכל כבר נגמר.

ודוד ורחל אינם. ואברהם המדהים, שיש לו אשה צעירה וילדה שהצליחו להימלט שתיהן מדלת המטבח בתושייה מופלאה. והסבא יצחק הזקן.

והבית שפתאום הרוס וחשוך.

והיישוב הזה האהוב שספג כל כך הרבה ואיך יספוג עוד כזאת מהלומה כבדה.


אברהם גביש. איך אפשר לתפוס

                              *     *     *

וכאילו רק אתמול.

רק אתמול היתה שיחת הטלפון הארוכה הזאת של אברהם עם יעקב לפני שהתגייס, כשהחליט ללכת לאותה יחידה שאליה יעקב (שגם היה המדריך שלו) הלך.

רק אתמול רקדנו בחתונה שלו ושל נעמה שוב ושוב ושוב ושוב את "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך" וזה היה כל כך מרגש ועוצמתי ונוגע – ולאן נאספה כל התפילה הזאת?

רק אתמול פגשנו אותם בעין גדי, זוג צעיר ומאוהב, והצענו להם לגור בטלמון והם חייכו והטיחו בנו שהם רוצים יישוב צעיר, וההכרה שהלמה בנו, לראשונה, ש"צעיר" זה הגדרה שכבר לא כוללת אותנו.

ואיך אפשר להבין ואיך אפשר לתפוס.


דוד ואברהם גביש בחתונתו של אברהם. לאן נאספה התפילה ההיא

                                                 *     *     *

הנה, אלה הן שתי טראומות-פסח שלי (על השנייה ראו בפוסט של שנה שעברה). שתיהן מלוות את חג החירות והפריחה והניקיון וההתחדשות בכאב וגעגועים וקושי, אבל שתיהן גם מזקיפות את הכתפיים ומחשלות את הגוף כולו כי סביבן המון עוצמה אנושית, וכוחות התמודדות אמיצים, וצמיחה מופלאה מתוך קושי עצום, וגבורה נדירה.

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
כרמי (אורח) הגיב ביום שלישי 1.4.14

זה באמת נדמה כמו אתמול. לראות את המשפחה היפה הזו נקרעת... זה היה חג בלתי נתפס... מילים לא יוכלו להביע ובתוך כל זה הצלחת לכתוב את המילים הנכונות ולהמחיש, ולו במעט, את עוצמת הזעזוע. תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך - אמן!

הגב