הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום שישי 4.4.14 אין תגובות 21810 צפיות

מנקים ונהנים

 

הימים האלה שאחרי פורים תמיד הזכירו לי את תחושת שביזות יום א' שתוקפת אותי תמיד במוצ"ש.
בעודי נהנית משאריות משלוחי המנות ויודעת שאשלם על כך ביוקר, אני מבינה שזהו, זה כבר כאן - הניקיונות לפסח.
אמנם הניקיונות אצלי בבית לא קרובים לטירוף שידעתי כילדה אצל אמא, ובכל זאת, עוד לא מצאתי את האחד שפורץ במחול ברגע שהוא מבין שהוא צריך להתחיל לנקות. אפילו לא אמא שלי. טוב נו, אצלה זה אולי קורה לפעמים.

האמת, תמיד סלדתי מטירוף הניקיונות הזה שלפני פסח. בימים האלה אני תמיד מצפה לטלפון הקבוע מאמא שלי: "הילה, יש גבול לכמה זמן אני יכולה לאגור פה את כל הדברים שאת שומרת מהתיכון ומהצבא. יש לך בית משלך עכשיו, יאללה תקחי הכל". לאחר שאני משתמשת במניפולציית "הבית שלי ממש קטן ואין לי מקום לכלום", אנחנו מתפשרות על זה שאגיע לפחות לעשות סדר בדברים. אני כמובן מגיעה, אבל היא עצבנית וחסרת סבלנות, מנהלת מרדף אחרי פירורי לחם בארון, במגירות, בכביסה, בתוך הספרים ואיפה לא. כמו שאתם מבינים - אין ממש עם מי לדבר בבית. מה שעוד יותר מרגיז זה שגם אין מה לאכול בבית, חוץ מעוגיות פפושדו כשרות לפסח. ואם במקרה בכל זאת מצאת משהו - אז שולחים אותך לאכול בחוץ או בחדר המדרגות. בקיצור, זה לא הימים המומלצים לביקור בבית.

אז נכון, אצלי אין טירוף. ואתם יכולים להגיע לביקור מתי שרק תרצו, אפילו יום לפני ליל הסדר. אני גם מבטיחה שיהיה מה לאכול חוץ ממצות קלות. ובכל זאת, גם אצלי בימים האלה יש באוויר הדרת-כבוד-ניקיונות לפסח. אני אמנם פחות מנקה, אבל מסדרת בלי סוף. את המגירות, את המסמכים, את הצעצועים של אוריה, את הספרים, את המדפים ואת הארונות. אחח הארונות, כמה אני אוהבת לסדר אותם.
תחושת הסיפוק שלאחר הסדר תלויה בכמה שקיות זבל הצלחתי למלא. ככל שזרקתי יותר, כך אני מרוצה יותר. הבעיה היא שלא תמיד כל כך קל לי להיפטר מדברים. כי את זה אני אולי אצטרך בלידה הבאה שלי, ואת זה חבל לזרוק כי אולי יום אחד זה יהיה שימושי, ואת ההוא ממש לא כדאי לזרוק כי זה באמת יפה סך הכל ואולי אתחיל להשתמש בו יותר, ואת הבגדים שגדולים עלי כדאי להשאיר כי אולי אני ישמין, ואת הבגדים שקטנים עלי גם כדאי אולי להשאיר כי אני מקווה שאני עוד אכנס אליהם מתישהו, ואת זה לא נעים כי זה מתנה מסבתא שלי ז"ל ולא בא לי להתעסק עם נשמות כועסות עכשיו.

כי בואו נודה באמת, כמה שאנחנו מקטרים ובוכים על הניקיונות האלה, זה באמת גורם לנו אושר לעשות סדר בדברים שלנו. להעיף את כל מה שאנחנו לא צריכים, לראות את הכל מסודר, למצוא סוף סוף את כל מה שחיפשנו בנרות השנה ולא מצאנו, והכי חשוב - לפנות מקום לדברים חדשים.

פעם בשנה אני יודעת לעזוב הכל, או כמעט את הכל, ולהקדיש זמן לקצת ניקיונות. אבל מתי כבר יוצא לי להקדיש זמן לניקיונות אצלי בחיים? הרי גם שם, בדיוק כמו בארון ובמגירות, יש צורך לנקות. להעיף את כל מה שכבר לא משרת אותי, למצוא את מה שכבר שכחתי שקיים ולפנות מקום לדברים חדשים שיקדמו אותי הלאה. להיפטר אולי מאיזו שטות שקבעתי על עצמי לפני איזה עשר שנים ומאז היא עובדה קדושה עבורי, שלא מקדמת אותי לשום מקום, לנקות קצת אבק מדברים שכבר שכחתי שעושים לי טוב והגיע הזמן לחזור ולעשות אותם, לעשות סדר ברשימת סדרי העדיפויות שלי, להחליט על עוד משהו שאני רוצה להתחיל להכניס אל תוך החיים שלי, להעביר סמרטוט על עוד איזה קשר שהזנחתי. ובדיוק כמו בניקיונות בבית, גם בניקיונות של החיים קשה כל כך להיפטר מדברים. ואת זה אולי כדאי לשמור, ואת זה חבל להעיף, ואם אפטר מזה מה יחשבו עלי? ומה אחשוב על עצמי?

השנה אני עושה ניקיון ובעיקר סדר. גם בחיים. כי יותר מהבית, גם אני זקוקה לזה.
ובין לבין אגש לחלק השני והחשוב של הניקיונות האלה - להכניס דברים חדשים! יאללה שופינג!
 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה