תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום שלישי 8.4.14 1 תגובות לפוסט 18778 צפיות

משא ומתן, טייק 100, אקשן...

המשא ומתן התפוצץ, הופתעתם? כי הפעם באמת כולנו היינו בטוחים שנצליח להביא את השלום, להקים מדינה פלשתינית ולפנות 150,000 תושבים מביתם.

 בינינו, זה היה רק עניין של זמן עד שהוא יתפוצץ, ואני תוהה אם נשאר מישהו בעולם חוץ מג'ון קרי שבאמת חשב שזה יצליח. פעם אחרי פעם זה מתפוצץ. כבר נעשו עשרות ניסיונות אבל תמיד בסוף זה מתפוצץ. למה? בעיקר בגלל התושבים שחיים כאן שפשוט לא מסוגלים לוותר על ארץ ישראל! ולא, ואני לא מתכוונת למתנחלים. באופן פרדוקסאלי המו"מ לא מתפוצץ בגלל יהודה ושומרון, ולא ההתיישבות היהודית כאן היא שמהווה מכשול לשלום. המו"מ מתפוצץ בעיקר בגלל מה ששוכן מערבית לקו הירוק. שם, בין הקו הירוק לים, נמצא סלע המחלוקת. החברה הישראלית לא מוכנה לוותר שם על אף שעל, ומסתבר שגם הפלשתינים לא מוכנים לוותר שם. הם לא מוכנים להכיר במדינה שקמה ב-1948 ולא בזו של 1967. הם לומדים בשיעורי גיאוגרפיה והיסטוריה על מדינת פלשתין שיש לה נמלים בחיפה ביפו ובאשדוד, על קירות הבתים ובכיתות הלימוד תלויה מפה ענקית של אותה מדינה שכוללת בתוכה את שיח-מוניס, עין חוד, רמלה, לוד, יפו, ועוד ועוד. 

מתוך ספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית

על צווארם הם נושאים את מפתחות בתיהם מאותם מקומות, וכבר 66 שנים הם מתפללים לשוב הביתה. מעבר לכך, אדמת ארץ ישראל מבחינתם היא אדמת קודש, ואף מוסלמי דובר אנגלית רהוטה ככל שיהיה לא יעז לגעת בה, או יותר נכון לוותר עליה. כן, זה לא רק אנחנו המתנחלים הפנאטיים שלא מוכנים לוותר על ארץ ישראל. בצורה מעוררת הערצה, פעם אחר פעם, עומדים הפלשתינים על עקרונותיהם ולא מוכנים להתפשר על כלום. פעם אחר פעם הם מאשימים את מדינת ישראל בעקשנות ובחוסר נכונות להתפשר, כשבעצם הם אלו שתמיד אמרו 'כולה שלנו' ומעולם לא חזרו בהם. אנחנו, לעומת זאת, ובכאב אני נאלצת לכתוב זאת, פעם אחרי פעם דורשים פחות ופחות, מוכנים לוותר יותר ויותר, בכל מו"מ נקודת הפתיחה היא כזו שהם נמצאים באותה נקודה בדיוק ואילו אנחנו נמצאים הרחק מהמקום בו התחלנו את הניסיון העקר הזה להשיג שלום.

המו"מ רק לכאורה התפוצץ, באמת הוא היה הצלחה מסחררת, היינו מוכנים למכור את בקעת הירדן, שחררנו רוצחים שיחזרו כנראה מהר מאוד להמשיך את מה שהמאסר בכלא הישראלי מנע מהם – רצח יהודים, ונגיע לפעם הבאה, והיא הרי בוא תבוא, עם פחות ופחות עקרונות ויותר יותר מחוות טובות, שהן בעצם מילה מכובסת לפשרנות איומה. נשיא המדינה - שהוא כנראה האיש הכי חכם כאן בשמאל הישראלי - כבר סימן את קו הזינוק הבא: בפעם הבאה יש סיכוי שכבר לא נדרוש הכרה במדינה יהודית. הוא סימן את היעד ומיד הצטרפה אליו מקהלת השלום שטרחה להסביר לנו למה הדרישה בהכרה כזו רק מונעת הסכם, ובאמת אין לה שום משמעות בשטח. אותה מקהלה שעסוקה ימים ולילות למחוק את עמוד השדרה היהודי לאומי שלנו, אותה מקהלה שנתמכת על-ידי קרנות זרות כאלו ואחרות ששמו להן למטרה להפוך אותנו למדינה ככל המדינות, ובעומקו של עניין לעם ככל העמים. שמעתי בשבוע האחרון איך הם משמיצים את הממשלה והעומד בראשה, אם רק היו נותנים להם הם בטוח היו משיגים שלום, כי מי שאחראי למבוי הסתום ולפיצוץ המו"מ זו מדינת ישראל; אותה מדינה שעשתה עד היום את מה ששום מדינה בעולם לא עשתה כדי לקדם את השלום ואותה הם משמיצים. הפלשתינים לשיטתם רק יושבים ומחכים שנצטרף, הם לא אחראים למצב כי הרי הם תמיד אמרו מה הם רוצים ומעולם לא שינו את עמדתם, זה רק אנחנו שלא היינו מוכנים להתכופף מספיק, לטעמם. ואני תוהה כמה להתכופף? על אילו ערכים עדיין לא ויתרנו? מה לא עשינו או היינו מוכנים לעשות כדי להגיע להסכם כזה או אחר? מה הם עוד רוצים מאיתנו? ומתי הם יתעוררו כבר ויבינו שגם - ובעיקר - לצד השני יש אחריות גדולה למצב הנוכחי. מי "שברח" פעם אחרי פעם ומעולם לא היה לו אומץ לקבל החלטות קשות זה הפלשתינים, ולא אנחנו, ולכן גם בטייק הזה המו"מ התפוצץ, וגם בטייק הבא זה יקרה, ולא בזכות עמידתנו האיתנה על זכותנו על הארץ הזו. זה יקרה, כנראה, לא מעט בזכותם של שכנינו כאן, שאפשר רק ללמוד מהם איך מנהלים מו"מ כשלא מוכנים לתת אלא רק לקבל, ואיך לא מוכנים לוותר על שום עיקרון ולא משנה כמה לחץ מפעילים האמריקאים או האירופאים.

ועוד דבר אחד שכואב לי כל פעם מחדש, זה שתמיד סביב המו"מ אנחנו שחיים כאן, ביהודה ושומרון, בשטח שעליו אין בכלל מחלוקת (כי הרי פרט לכמה גושי התיישבות כבר הסכימה מדינת ישראל לוותר על הכל), משלמים את מחיר המתח, השנאה, הפחד ובעיקר הטרור, שהוא כידוע תוצר של מחווה של רצון טוב שפורץ תמיד סביב משאים ומתנים.

ובאשר לי, אחרי הסערה הזו שכרגע נראית מאחורינו, אני יכולה לנשום לרווחה, לנקות את הבית לפסח - שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, ולהתכונן לחגוג כאן, בבית שלנו, את ליל הסדר אל מול מקום המשכן בשילה, במקום בו עמדו אבות אבותינו לפני 3200 שנים וחגגו את אותו חג בדיוק, וסיפרו לילדים שלהם על יציאת מצרים ואיך הפכנו מעבדים לבני חורין. כולי תפילה שגם אנחנו נצא מהעבדות שלנו ונרגיש את הגאווה הלאומית האדירה הזו של עם מופלא שחוזר לארצו אחרי אלפי שנות געגועים וייסורים, וכאן הוא מרגיש הכי בבית והכי נכון שיש. ועד הטייק הבא – חג שמח!

ואם אתם לא מאמינים לי אז אולי תאמינו לאודי סגל או לאהוד יערי, מתוך חדשות ערוץ2:

http://www.mako.co.il/news-channel2/Friday-Newscast/Article-c7624d666ad2541004.htm

צילום: מירי צחי

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
ערן (אורח) הגיב ביום שלישי 8.4.14

החברה הישראלית בחלקה לגמרי מסוגלת לוותר. רבים ממנה כלל לא דרכו באזורים הללו כבר שנים. את כל מה שאמרת אמרו פעם על סיני ועל עזה. יהיה גם יותר קל לוותר עם השנים, כשהקיטוב בין המתנחלים ליתרת העם הולך וגדל בעקבות מעשי תג מחיר וההתפרעויות ביצהר (מלוות בשתיקה שבהסכמה מצד רבנים ואנשי היישוב) שהולכים וממאיסים גם את הרוב השקט, הידידותי ושומר החוק מעבר לקו הירוק ופוגעים בתדמיתו.

הגב