זיוה קופר
זיוה קופר בת 59, אמא לארבעה וסבתא לארבעה נכדים (ממש 4*4), גרה מזה 37 שנים במושב ארגמן שבבקעת הירדן. מנהלת מעבדה חקלאית ובעלת אתר האוכל "מלקטת מתכונים" יום רביעי 23.4.14 9 תגובות לפוסט 18368 צפיות

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

מה שאספר לכם – הזוי.

לפני כשבועיים, אחרי למעלה מ-40 שנה, בפעם הראשונה, נפתח סופר-מרקט בבקעת הירדן. בשביל עירוניים, סופרמרקט הוא עניין של מה בכך, אבל בשבילנו, תושבי הבקעה, זוהי חדשנות אמיתית.

 


בשביל תושבי הבקעה, גם דברים של מה בכך הם חדשנות אמיתית.  צילום: ברט אוקרמן 

37 שנים לפני כן, כשהגעתי - בחורה צעירה חדורת ציונות - לבקעה, לא ידעתי מה זאת צרכניה. קנינו תמיד בחנות המכולת השכונתית הקטנה. ופתאום במושב - מבנה ענקי עם עגלות! כל הסחורה מונחת על המדפים, רק קח. יכולתי לבחור בין לחם אחיד ללחמניות - אחרי שני עשורים של לחם קימל של ברמן (שהיום אני מתגעגעת לטעמו בטירוף) – הרגשתי אמריקה.

הבית הקטן והריק שלי היה צמוד קרקע, תודו - איכות חיים. המדבר שלט מסביב. לא דשא ולא עץ, רק צהוב בעיניים, נחשים ועקרבים. מזגן החלון הרעיש וטירטר. בלעדיו לא יכולנו לרגע. 50 מעלות בצל, לקח זמן להתרגל. אבל לא לח. לא מזיעים. עדיף לגמרי על מישור החוף.

ואם רצינו להגיע למישור החוף? רכב כמובן לא היה, רק אוטובוס שנסע מנתניה דרך שכם עד ארגמן, עשה הפסקה של חצי שעה וחזר. נסיעה של שעתיים, ואחר כך אתה תקוע בנתניה. לך תסתדר משם. הנהגים היו הקשר שלנו עם העולם החיצון. דרכם נעזרנו לשלוח ולקבל חבילות מהבית, בעיקר של ציוד חסר: אבקת חלב, שמיכות, מצעים. בעזרת אותו אוטובוס הסתדרנו.

אף סבתא לא עזרה לנו לגדל את הילדים, ועבדנו קשה. אבל היו שכנות שנתנו יד או עצה, והילדים גדלו. גדלו כמו שצריך.

הקשר עם העולם החיצון היה הדואר. עד היום הוא דואר שנע לאט, אבל דמיינו - לא פלאפון, לא מיילים ולא פקסים, ובטלוויזיה קולטים ירדן בלבד, ובשחור לבן.

אם חייבים לדבר עם אמא, ליד הצרכנייה וליד הבריכה – טלפון ציבורי עם אסימונים. ואם שכחת לקנות אסימון בבוקר, הלך עליך. גם לדבר לא יכולת. אז המשפחה באה לבקר, והרבה. אגב, טלפון בבית הותקן על ידי בזק אחרי שבע שנים.

מערכת הכריזה במושב הייתה כלי עזר חיוני למהלך החיים: "לכל החברים, הרופא הגיע".

אז קיטרנו, מותר להיות חולים רק שלוש פעמים בשבוע. איפה נשמע כדבר הזה? אבל היה לנו גיבוי - במחנה הצבאי גדי הייתה מרפאה עם רופאים מילואימניקים. את הילדים שנפצעו היינו לוקחים לשם, ומתפללים שהפעם יהיה כירורג ולא גניקולוג שיתפור את הילד (היום יותר גרוע. חברי לאומית צריכים לנסוע 50 קילומטרים עד מעלה אפרים – בשביל פלסטר).

המצילה הלאומית הייתה הבריכה. עד היום. הבריכה והיחד שלנו, והפעילות התרבותית. עשינו המון שמח.


הבריכה (אז והיום) תמיד היתה המצילה הלאומית. צילום: ברט אוקרמן

הילדים שלי חיכו לחופש הגדול כדי להצליח לאכול המבורגר בבורגר ראנץ', או פיצה שלא אני הכנתי. אנחנו הכנו הכול לבד - ג'חנון לשבת ומלוואח, פיצות ועוגות. ותפרנו את כל התחפושות בעצמנו ורקמנו שעות את העטיפה לספר התורה של הילדים.

והייתה עבודה עברית. אסור היה להעסיק פועלים ערבים. נעזרנו במתנדבים, וכשהיה צריך לשתול - כל המשפחה התגייסה. זה לא שלא רצינו להתפנק. לא יכולנו. והייתה מן חדוות יצירה. ציונות במובן האמיתי של המילה.

הסתכלנו על עבר הירדן, הכול היה חשוך. אף ישוב לא היה שם, רק נוף עוצר נשימה ואנחנו.

לנקלטים החדשים היה הרבה יותר קשה. הם הגיעו מהעיר עם הקניונים שופעי כל הטוב, מהסופרים עם המאפים החמים שמשכרים את האף. הגיעו לצרכניות דלות-ההיצע עם המצרכים הבסיסיים בלבד, חולמים על סטייק טרי - ואוכלים קוטג' ובשר קפוא, אבל - עם תבלינים וירקות טריים מהשדה (הנה ארוחה לדוגמה: היו זמנים).

אני נשמעת כמו מתושלח, אבל הקדמה השיגה אותנו. קנינו מכוניות והצטיידנו במיטב הגאדג'טים, ובכל זאת, בכדי לחיות בבקעה צריך להשקיע הרבה יותר מאשר במקומות אחרים: ללמוד נהיגה - חצי יום עבודה; להגיע לסופר - 45 דקות נסיעה לבית שאן או למישור אדומים; הילד צריך חוג מתקדם – לכל כיוון שתיסע – שעה ורבע. כולל רבת עמון.

אז הצטיידנו במקרר נוסף ובמקפיא גדול, וכל מי שנסע, קנה עבורנו, וכל מבצע, נכנס אלינו לסל. מי יודע מתי ייצא לנו לצאת מהיישוב בפעם הבאה?

והנה זה קרה! נפתח סופר כאן, כאן ליד הבית. כזה שאפשר לקפוץ אליו 5 דקות אחרי העבודה. יש אלוהים ויש תקווה - אולי גם התשתית למאה מגה תגיע מתי שהוא לכאן?

בתים ראשונים. צילום: ברט אוקרמן

(ואם גם אתם רוצים לקבל את ארוחת השבוע באופן קבוע – הוסיפו את המייל שלכם באתר מלקטת מתכונים ו-יש).

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
9 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 23.4.14

זיוה כל כך נכון! אבל בצהריים שנכנסתי לסופר היו חסרים טיטולים וחלב אז נאלצתי לנסוע לבית שאן.....

הגב
נירה (אורח) הגיב ביום רביעי 23.4.14

יפה לראות תמונות של לפני ואחרי

הגב
זיוה (אורח) הגיב ביום חמישי 24.4.14

חחח. לא נורא. כל ההתחלות קשות. לעומת זאת מחלקת הבשר? לגמרי אחלה.

הגב
יסמין (אורח) הגיב ביום חמישי 24.4.14

למה הסכמתם לזה? למה אתם חושבים שמגיעים לכם תנאים פחות טובים מלאנשי המרכז? איפה התודעה הקהילתית שלכם? התודעה הצרכנית? המודעות לערככם כאזרחים הכלכלי במדינה. מצער אותי שאין אצלכם באזור אדם אחד שמסוגל לחשוב במושגים של "מגיע לי" וגם לדרוש את מה שמגיע לו. אתם צריכים תושבים יותר אסרטיבים.

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום חמישי 24.4.14

מזל טוב לפתיחת הסופר. לאיזו רשת שייך הסופר שלכם? הצילומים שהבאת יפים ומשמחים. הבריכה דהיום עם הצמחייה מסביב מקסימה.

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום חמישי 24.4.14

מזל טוב לפתיחת הסופר. לאיזו רשת שייך הסופר שלכם? הצילומים שהבאת יפים ומשמחים. הבריכה דהיום עם הצמחייה מסביב מקסימה.

הגב
אביעד (אורח) הגיב ביום שישי 25.4.14

אני דווקא מקנא בהם על זה שאצלם אומרים ״אעשה לי״ ולא ״מגיע לי״. ״תודעה צרכנית״ זה מצויין, אבל עדיף קהילה ועזרה הדדית..

הגב
זיוה (אורח) הגיב ביום שישי 25.4.14

הקמנו בית והפרחנו את השממה ויצרנו לנו איכות חיים בדיוק כפי שאנחנו רוצים לחיות. יש המון סיפוק בהקמה של משהו חדש, למרות שזה לא היה קל בלשון המעטה אבל התוצר הסופי מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית ערכית הוא מדהים בעיני. ונכון הוא שאנחנו אנשים ששואלים מה אנחנו יכולים לעשות בשביל המדינה ולא מצפים שייתנו לנו. וטוב שכך.

הגב
זיוה (אורח) הגיב ביום שישי 25.4.14

תודה. והסופר הוא של זול ובגדול.

הגב