מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום ראשון 21.10.12 15 תגובות לפוסט 45650 צפיות

בין קודש לחול, להבדיל

הדבר המפתיע הראשון היה הרעש. שאגה גאה כמו של מלכי אריות. האדמה נדמתה כרועדת. 40 אופנועי "הארלי דיוידסון" ממורקים מגיחים בזה אחר זה – זה מחזה שלא רואים כל יום.

בטח לא בשבת. בטח לא ביישוב שליו (ודתי) כטלמון.

הדבר השני המפתיע היה חרדת הקודש שאפפה את כולם בזמן הקידוש. ידיים שריריות מתוך גופיות ג'ינס קרועות הורמו בבת אחת לכסות על הראשים. רק לפני שנייה הידיים האלה החנו אופנועים.

הרב התחיל אומר את הקידוש.

וזה היה הרגע של ההפתעה השלישית. ההתרגשות שלי. אלפי קידושים כבר שמעתי בימי חיי, וקידוש של שבת רגילה כבר לא מרעיד בי נימים כאלה. אבל משהו רעד לי לגמרי בפנים. לראות את האופנוענים האלה, עם הקוקו, הבנדנות, סמלי הארלי דיוידסון על הוסטים (היו גם קעקועים או שנדמה לי?), שטיוליהם הקבוצתיים מתקיימים תמיד בעיצומה של שבת תוך צפצוף מנועים ארוך על קדושתה רבת הדורות לעם היהודי, ושנראים רחוקים מיהדות מרחק שנות אור; לראות את הקשב, את הכבוד, כן, את חרדת הקודש הזו, את העיניים האלה שנשאו אל הרב בזמן הקידוש – מה אגיד לכם, זה היה פשוט מרטיט. מן הסתם התערבלו לי בלב גם פירפורי חששות – האם אנחנו שותפים כאן במשהו בחילול שבת? האם מעודדים? האם בטוח שהוא לגמרי נכון כל הרעיון הזה? אבל בעיקר היה מרגש שוב לחוש כל כך מקרוב איך בכל אחד בעם הזה טמון הרגש היהודי, אותו צלם אלוקים שמוזכר בפרשת השבוע הזו בדיוק, גם אם הוא מכוסה שכבות של אבק.

                                    * * *

זה התחיל בטלפון ליעקב בעלי, איש "אקסטרים הרים". האופנוענים רצו לתאם את בואם בשבת, לוודא שיפתחו בפניהם את השער,בטיול שבת חוצה-מערב-בנימין ועד בקעת הירדן.

ואז, יעקב, שידע שכך או אחרת הם יעברו כאן ממילא, אם בשער הראשי ואם בדרך עוקפת, הציע להם עסקה: השער ניתן לפתיחה ידנית, לא רק חשמלית, תוכלו להיכנס, אבל אתם עוצרים לקידוש ודבר תורה. עלינו.

בשנייה הראשונה היה שקט. ארנון, שבראש מועדון האופנוענים, היה כנראה לגמרי מופתע. אחר כך שמח. למה לא, בעצם.

גם הרב של טלמון הסכים. אברהם אבינו הרי נולד בסופה של פרשת השבוע הזו, ומי בדיוק היו האנשים האלה שהוא הכניס לאוהלו. והמוהל של היישוב הכין קיגלים, אם כבר – שיהיה גם בטעם של יידישקייט.

וכך קמה וניצבה לה תמונה הזויה: הנה עומדת לה משפחתי עם הרב ועוד כמה חברי טלמון, בחולצות לבנות של שבת, לקבל את פני הרוכבים הבאים ברעש אדיר בברכות "שבת שלום" לבביות. החיוכים ולחיצות הידיים היו כשל אחים, לא פחות. כאילו מה, נפגשנו אי פעם? ומתוך כל התמיהות בחר בני הקטן, בן החמש וחצי, לתמוה ברגע בואם דווקא על זה: "אבא, למה הם לא לובשים חולצות של שבת?".

           * * *

הקידוש היה כבד לכם מספיק, או שאתם רוצים גם דבר תורה? שאל אותם יעקב בעלי אחרי שחיסלו את הקיגלים, והם: בטח דבר תורה, בשביל מה באנו.

כמה טוב שיש לנו רב שתענוג לשמוע אותו.

אבל למה לכם, הם שאלו אותנו כולם, בעיניים בורקות, תוך כדי שהם מודים שוב ושוב, למה אתם עושים את זה. איך נסביר להם את המורכבות של הרגע, שבו אנחנו, שלא נרים מתג בשבת גם אם חשוך לנו לגמרי, מקבלים באהבת-חינם כזו רוכבי אופנוענים בשבת. את תחושת האחריות שלנו כלפי העם הזה, את ההבנה שלנו שאנחנו משפחה אחת למרות כל הפערים הלא-פשוטים לנו. איך נסביר להם כמה טוב היה לנו לשמוע אותם ניגשים בזה אחר זה לספר על ספר התורה של הסבא, על התפילות של האמא, על הרצון להתקרב ליהדות "כי יש בה שלוות נפש", ו"כל הכבוד לכם שאתם גרים כאן, שומרים על הארץ שלנו". איך נסביר להם כמה חשוב לנו שלא ישכחו את הנקודה היהודית הזו שבלבם, וכמה גם מרנין וגם כואב היה לראות אותם עולים על האופנועים שלהם ונוסעים בשיירה ארוכה ארוכה כל כך בנוף המדהים שלנו.

"מותר להגיד להם נסיעה טובה?", שאלנו בלחש את הרב בעת לחיצות הידיים לפרידה. "נסתפק בשבת שלום", הוא ענה בחיוך.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
15 תגובות לפוסט זה
מוטי פלדמן
מוטי פלדמן הגיב ביום ראשון 21.10.12

הסיפור בהחלט מרגש, אבל התמונה היא לא של ארלי דיודסון "המיקראי".

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום ראשון 21.10.12

אוי אני כל כך לא מבינה בזה, אתה מוזמן להחליף

הגב
רחלי לוי
רחלי לוי הגיב ביום שני 22.10.12

לדעת לחבר זו החוכמה האמיתית!
מלאה הערכה לרב הישוב טלמון שבחר לחבר ולא לנתק.
ריגשת אותי מאוד!

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שני 22.10.12

גם אני מלאת הערכה אליו. והיית צריכה לראות איך שהם הסתכלו עליו בהערכה.

הגב
adi perry
adi perry הגיב ביום שני 22.10.12

כן, היו גם קעקועים, ואנחנו נוסעים בשבת, אבל בסופו של יום,כולנו יהודים, עשינו צבא ומילואים, וכמו שמתנחלים רבים מתחברים לארץ הזאת דרך הרגליים, אנחנו מתחברים בטיולים על שני גלגלים ומנוע, וכמוך אנחנו מתרגשים מאחד שיודע לחבר במקום להבדיל, וניכר בו שהוא רגיל לפתוח דלתות.
עלינו עם האופנועים לערב סליחות בכותל לפני יום כיפור, ורובנו ערכנו קידוש בערב שבת, לפני שיצאנו לרכב בשבת.
אז לא, זה לא נראה לי הזוי. זה נראה לי בדיוק החיבור הנדרש, וההכרה שיש לנו כל כך הרבה מהמשותף, ושאנו יכולים לתת אחד לשני כל כך הרבה אם נדע להסתכל מעבר לג'ינס ולקעקועים (או מתחת לכיפה). לי אישית חשוב לקרב יהודים לא פחות מלהתקרב ליהדות ומה שההרליסטים לקחו איתם מהמפגש הזה (חוץ מכמה קיגלים) זה החוויה של הביחד שהצלחתם ליצור. חיזקו ואמצו

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שני 22.10.12

מסכימה אתך לגמרי. תודה

הגב
רחלי לוי
רחלי לוי הגיב ביום שלישי 23.10.12

עדי,

אמרת את המשפט המנצח " בסופו של יום כולנו יהודים!" ועם זה ננצח.
תמשיכו לטייל ולאהוב את הארץ.

הגב
ליאת קינן
ליאת קינן הגיב ביום חמישי 25.10.12

אהבתי...

הגב
רבקה יפה שחר
רבקה יפה שחר הגיב ביום שלישי 6.11.12

מעשה מקסים ומחמם לב. יש סיכוי לאהבה ואיחוד בעם הקרוע שלנו
אגב, אתם בטוחים שהתמונה היא של הארלי? נראה לי לייט מדי...

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שלישי 6.11.12

תודה, רבקה יפה. כמו שאת מבינה מהתגובה הראשונה, כיכבה כאן בהתחלה תמונה של הארלי בלתי מאפיין בעליל. חבר שלח לי את התמונה הזאת. החלפתי. אכן ההארלי הזה לא ממש "כבד" כמו אלה שנצפו אצלנו בשבת ההיא, אבל מקווה שזה בכל זאת הארלי. כמו שכתבתי, אני כל כך לא מבינה בזה...

הגב
מיכל הרלינג
מיכל הרלינג הגיב ביום ראשון 11.11.12

יופי של רעיון באילת ניפגשים החול והקודש כל שבת וזה עושה משהו בלב

הגב
ישראל מידד (אורח) הגיב ביום רביעי 20.2.13

בוגר ישיבת הסדר שילה (ונשוי לבת שילה)

הגב
אבישי (אורח) הגיב ביום חמישי 11.4.13

טוב ויפה, אבל בסופו של דבר - נראה שהמהות מבחינתכם לא הייתה האירוח אלא ההושבה של חילונים בקידוש ושיקשיבו לדבר תורה.
זה סימפטום של חוסר הסימטריה ביננו: במפגש כזה, המהות בעיני אדם חילוני - תהיה השיחה וההכרות עם האדם הדתי ועולמו. בעוד שהאדם הדתי יתרכז בלגרום לחילוני להשתתף במנהגיו.

אגב כולנו יהודים, האם קבוצת גויים הייתה מתקבלת?

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום חמישי 11.4.13

אבישי, המהות מבחינתנו היתה החיבור. כן, גם לנו חשובה "ההיכרות עם האדם הדתי ועולמו", כמו שכתבת, אבל מהצד השני. אם הם באים בשערינו, למה לא, נקבל אותם בסבר פנים יפות ונעשה משהו נוסף משלנו למען ההיכרות בינינו, למרות שתאמין לי, שלמי שלא מורגל לראות חילול שבת כזה זה פשוט מכאיב, והקידוש הזה לא היה לנו פשוט בכלל. אבל היה בו משהו מאד עוצמתי ומרגש.
ולגבי גויים (אני מניחה שאתה מתכוון לגויים שלא מסכנים אותנו( - אם היו נכנסים בשערי טלמון בשבת לא היה לאיש בעיה עם זה, הם גויים ואין אצלם חילול שבת. אבל כלפיהם אין בי את הצורך להזכיר לנו ש"אנחנו משפחה אחת למרות הפערים", כמו שכתבתי.

הגב
דינה (אורח) הגיב ביום שישי 23.5.14

מאירה: תיארת בידיוק מה שאני לפעמים מרגישה.
בהחלט מרגש.
כמעט בכיתי.

תודה

הגב