אורנית עצר
אורנית עצר בת 34, נשואה לרפי ואמא לשלושה ילדים. מתנחלת מלידה – היום מתנחלת בפסגות שבבנימין. עורכת חדשות בערוץ 7 ומנהלת אתר האינטרנט של המועצה האזורית מטה בנימין. יום ראשון 1.6.14 8 תגובות לפוסט 24507 צפיות

המרוץ אחרי כדור הקסם

בשבוע האחרון החלו להופיע בבית ההזמנות למסיבות הסיום השונות של ילדיי. ההזמנות הזכירו לי שעוד מעט מסכמים שנה. רק לפני שנייה עלינו לכיתה א'. תחושה מוזרה שזה היה אתמול. איך מסכמים שנה? עוד לא הספקנו כלום.

שלחתי לבית-ספר-מיוחד ילדה מהממת עם חששות רבים. לא ידעתי אם להאמין או לא, אם לקוות שהיא תלמד לקרוא או לא לפתח ציפיות, אם לרצות שיהיה לה טוב או לפחות לצפות שלא יהיה לה רע.

למרות הקשיים שבהחלט היו, הבת שלי נהנתה מאוד מהלימודים וזכתה לרכוש כישורי קריאה - גם אם עדיין אינה שוטפת. היא גם פותרת תרגילים בחשבון בהתמדה ראויה להערצה.

בית הספר מתרכז מאוד בלהכין את הילדים לחיים, ולאו דווקא נצמד לתכניות ולתבניות של משרד החינוך. בשל הבעיות המוטוריות חלק מהילדים מתקשים בכתיבה, ולכן בשיעור מחשבים הם לומדים גם להקליד – יכולת שללא ספק תעזור להם בחיים האמיתיים. כשהבת שלי התקשתה לכתוב א' בדפוס, דילגו על זה ולימדו אותה לכתוב בכתב. לא מתעכבים... מתקדמים. גם בלימוד תרגילי החשבון השתמשו לעיתים במדבקות עם המספרים, כדי שהקושי בכתיבה לא יעכב את תרגול החשבון.

פעמים רבות במהלך השנה ראיתי שהצוות מוכן להתגמש רבות ולמצוא פתרונות יצירתיים כדי לקדם את הבת שלי. ניתן לומר שחששותיי מהמסגרת היו לשווא.

 

את השנה הזו העברנו בניסיון למצוא פיתרון לבעיה שהתגלתה כעיקרית עם הכניסה לבית הספר – בעיית המכונה חוסר קשב וריכוז.

למורים, לרופאים ולכל אנשי המקצוע עימם התייעצתי, יש פתרון אחד – רטלין.

נכנסתי למרוץ... מצד אחד ניסיתי למצוא פתרונות יצירתיים אחרים, ומצד שני - מרוץ אחרי הכדור הנכון, כדור הקסם שיעזור. אנשי המקצוע מתעקשים ומרפים את ידיי, אין פתרון אחר – רק רטלין!

בשיטוט ברשת ניתן למצוא דעות, כתבות, דיונים ועוד בנושא הזה. יש מתנגדים חריפים ויש תומכים נלהבים. אך זה באמת לא משנה.

מה גורם להורים לתת כדור לביתם הקטנה? מה גורם להורים להכניס חומר שישפיע על המוח של ביתם?

רק דבר אחד – אנחנו ההורים מוכנים להפוך את העולם, לעשות הכול, כל מה שיש סיכוי שיעזור לה, שיקדם אותה, שישנה את חייה. אם זה באמת יעזור, כבר לא נחשוש ונתלבט. כשזה יעזור כבר לא נידרש לתת תשובות לתוהים. אם זה עוזר אין יותר שאלות.

הבת שלי יושבת בכיתה, מנסה לעבוד, פותרת תרגיל אחד בחשבון, רואה על הלוח בקיר תמונה מעניינת, קמה ממקומה, סוקרת את התמונה, מתעניינת... המורה קוראת לה לשבת, חוזרת למקום (במקרה הטוב), פותרת עוד תרגיל וחוזר חלילה.

ארוחת ערב – חביתה, ירקות, גבינה. הבת שלי אוכלת ביס אחד, רואה על הרצפה את הבובה שלה, קמה, מדברת עם הבובה, אני מחזירה אותה לכסא, עוד ביס, שוב היא קמה, חייבת לומר משהו לאח שלה, אני מחזירה אותה למקום, עוד ביס...

החיים מתנהלים בקושי, עם הפסקות, חיים מקוטעים, אין רצף. השם שלה נשמע תדיר בכיתה ובבית – טוהר שבי, טוהר בואי, טוהר איפה את? פעמים רבות אני מרחמת עליה. כמה אפשר לשמוע שקוראים בשמך שוב ושוב.

רוצים פתרון!

במרוץ אחרי הכדור נתקלנו בקושי רב. התחלנו אחרי התלבטויות רבות עם סוג א'. הוא לא עזר בכלל, ולווה בתופעות לוואי איומות – בכי פתאומי בכיתה, קושי להירדם, וכמובן – חוסר תיאבון. זרקתי אותו לפח.

מעבר להתמודדות עם ילד עם צרכים מיוחדים נדרשים ההורים לעבור מסכת ייסורים, אין תורים פנויים לרופאה, תחכה שנה או תשלם 1,000 ₪. המרשם הוא לשבועיים בלבד כי הרי מדובר בסמים. לא פחות. ומאות שקלים מהם ההורים נאלצים להיפרד מידי חודש עבור כדור שהוא ממש צורך קיומי לילד שלהם.

ממשיכים לחפש את הכדור. התמודדות שנייה בנבכי הביורוקרטיה, פגישה עם הנוירולוגית שממליצה לנסות את סוג ב' שפועל בצורה מעט שונה - יום אחד הפלא ופלא הילדה מרוכזת, יום אחר הילדה לא בעניינים בכלל. יום נוסף היא מרוכזת חלקית. עוזר או לא עוזר? בבית – מי זו הילדה שחזרה מבית הספר? לא הילדה שאני מכירה. היתה לי בת שמחה, חייכנית, מאושרת תמיד, מאירת פנים – הכדור כיבה אותה. מכונסת בעצמה, אינה עונה לשאלות פשוטות. אני מרגישה כאילו חזרתי שנתיים אחורה. התפרצויות זעם, תסכולים, ושוב – קושי להירדם ולילות לבנים. גם הוא נזרק לפח.

חוזרים לנוירולוגית. אין תורים כמובן, שלחתי מייל נרגש וזכיתי לשיחת טלפון והזמנה לבוא מחר. תבואו? אתם יכולים? כן, בטח שנבוא. גם אם אנחנו לא יכולים, אנחנו נבוא. נהפוך את העולם, כבר אמרנו?

הנוירולוגית מציעה לנסות כדור אחד ואחרון. היא אומרת "אין לי עוד מה להציע, ניסיתם ממש הכל...". היא מסבירה לי שלילדה שלי "יש בעיה במוח" ושורפת לי את הלב. עוד היא מסבירה שאת הכדור הזה אסור לרסק, אסור לחצות. צריך לבלוע שלם.

יצאתי משם בסערת רגשות. איך? לבלוע שלם? הילדה שלי בקושי בולעת את האוכל. לא מוותרים, מחפשים ובודקים. המרפאה בעיסוק מספרת לנו על כוס פלאים לבליעת כדורים.

הכוס הוזמנה בדואר והיום היא הגיעה. על הקופסא באותיות קידוש לבנה: פתרונות לגיל השלישי. עוד כמה תאים בלב נשרפו לי.

המרוץ לכדור הקסם טרם הסתיים. עוד לא יודעים אם הכדור הפעם יעזור. הכדור הזה הוא הצ'אנס האחרון.

אולי לא כדאי לדעת את התשובה, כך לפחות יש תקווה...

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
8 תגובות לפוסט זה
מיטל (אורח) הגיב ביום שני 2.6.14

אוף! קשה... הלוואי שזה יצליח!!

הגב
בז נודד דיגיטלי (אורח) הגיב ביום שני 2.6.14

יש עוד כדורים רק שהם לא בסל הבריאות...תבררו אצל הנוירולוגים

הגב
נלי (אורח) הגיב ביום שני 2.6.14

גם האמא של טוהר מהממת....המון בהצלחה! נעשה ונצליח !

הגב
אורנית (אורח) הגיב ביום שני 2.6.14

תודה רבה לכולם. נעשה ונצליח.

הגב
אורנית (אורח) הגיב ביום שני 2.6.14

תודה רבה לכולם. נעשה ונצליח.

הגב
ט (אורח) הגיב ביום שני 2.6.14

הלב נחמץ. ארונית, אנא עדכני אותנו. בשורות טובות והצלחה.

הגב
קארין (אורח) הגיב ביום שני 2.6.14

אורנה,ממש כואב לי לשמוע על ההתמודדות עם הכדור. שתדעי שאני מכירה משהו טבעי שיכול לעזור..אני יותר מאשמח להסביר לך,מוזמנת ליצור קשר במייל : Karine.ghouzi@gmail.com מקוה שאוכל לעזור.

הגב
אתי יעוז קסט (אורח) הגיב ביום רביעי 14.1.15

אורנית יקרה, מרגש עד דמעות, אני מורידה את הכובע בפנייך. כאמא לזוג תאומות מקסימות שאחת מהן עם בעיה של דיסלקציה, אני ממש מזדהה עם תחושת האין אונים והתסכול בעניין הריטלין, בינתיים מצליחה לדחוק את העניין, מקווה שיהיה פיתרון יותר ידידותי לילדים. הרבה שמחה וכח,

הגב