רחלי סגל
רחלי סגל בת 35, נשואה ואם לשלוש. גרה בטלמון. לא תל-מונד. בין מודיעין לרמאללה. יום ראשון 15.6.14 4 תגובות לפוסט 20729 צפיות

יודעים ולא יודעים

ביום שישי בבוקר הגיע הסמס מבשר הרעות ממזכירות היישוב: “אתמול בלילה יצא גיל-עד שער מישיבת מקור חיים ועדיין לא הגיע לטלמון. מי שיודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להודיע לרבש”צ. גם אם ילדכם ישנים נא העירו אותם ובקשו מהם לסייע לאתר את גיל-עד בכל המעגלים.”

פחד. טלמון הוא יישוב קהילתי, במרחק 15 דק’ מהעיר מודיעין. 250 משפחות. כולם מכירים את כולם, אם לא מקרוב אז לפחות בשם או בפנים.
יום שישי בבוקר זה הזמן שבו המקום הכי טוב ביישוב לברר מה קורה הוא במתחם הגנים-בית כנסת-מכולת. שם כבר מסתובבת אצל בעלי התפקידים הביטחוניים, האינפורמציה שהאיכון האחרון של הפלאפון היה באזור חברון. וחברון היא לא על הדרך הביתה.


צילום מתוך אתר Ynet

ואז – ווטסאפ, טלפונים, טוויטר ופייסבוק. ושמועות. המון שמועות. חלקן מתבררות כמדויקות, אחרות שקריות עד כאב.
שעות הצהריים של יום שישי מתוחות מאוד. מדברת עם השכנים, כולנו מבשלים לשבת מתוך פיזור נפש מוחלט. לא מצליחים להתרכז. ועוד רגע שבת, ופתאום נוחתת ההבנה – זה לא הולך להיגמר לפני הדלקת נרות. אולי גם לא לפני ההבדלה בעוד 25 שעות. ומי יודע מתי כן. אף אחד.

מה אנחנו יודעים? יודעים שביום חמישי בערב גיל-עד הודיע להוריו שהוא יוצא לדרך מהתיכון בו למד, בתום בחינה, יחד עם חבר. יודעים שאמר מתי יגיע, וששעה וחצי אחרי הזמן המשוער להגעה, הוריו כבר החלו לסרוק טרמפיאדות עד אזור לטרון, ומשם נסעו למשטרה, ויצרו קשר עם משפחת פרנקל, הוריו של נפתלי מנוף איילון.
מאוחר יותר נגלה שיש גם חטוף שלישי – אייל יפרח מאלעד.
אנחנו יודעים שלמשפחות יש מעגל ראשון של קרובי משפחה, חברים ואנשי מקצוע שדואגים להם. בכל ישוב בסביבה פועל צח”י – צוות חירום יישובי הכולל עובדים סוציאליים, אנשי חמ”ל ועוד. פעם בכמה חודשים עורכים להם תרגיל-אימון. וכרגיל המציאות עולה על כל דמיון.


גיל-עד שער, בן 16

אנחנו יודעים שבשבת נקבל עדכונים, אם יהיו, ולאחריה אנחנו גם יודעים לומר שהייתה כאן סעודה שלישית מדהימה, מרגשת ומלאת עוצמה כשבשעות אחר הצהריים של שבת, התקבצו בחצר ביתו של גיל-עד בני השכבה שלו יחד בני המשפחה ואנשי השכונה לשירים שקטים, לתפילה חרישית.

אנחנו יודעים שמרגע שהמידע הגיע לכוחות הביטחון, כל מי שיכול לעשות משהו במטרה להשיבם – עושה. אנחנו גם יודעים שלנו, כציבור, אין הרבה מה לעשות.
אנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו, חוץ מלהתפלל.
במוצאי שבת נאספנו, כל אנשי הישוב, לאמירת תהילים ושירי תפילה במעגל אחד גדול ומחזק.

בחזרה הביתה מהתפילה אני רואה את התלונות על השידורים בערוצים המרכזיים. לא חושבת שיש צורך בגל פתוח מהאולפנים. כל כך הרבה ברברת. ב”אח הגדול” אין צורך כל השנה, אבל ההחלטה להמשיך בשידורים כרגיל עד שיהיה עדכון, הגיונית בעיניי.

השאלות והאמירות על הטרמפים, משגעות. לא אתחיל להסביר עד כמה טרמפים זו דרך תחבורה נפוצה בפריפריה, על כך שהנערים פעלו במידת זהירות סבירה, אומר רק שב-2008 תלמידים מהישיבה התיכונית “מקור חיים” שהו בבית ספרם כששני מחבלים, מחופשים לעובדי חברת שמירה ומצוידים באקדח וסכין, חדרו לשטח התיכון וביצעו פיגוע. ככה, בלי טרמפים. שלושה פצועים היו שם. כך שלמרות שהיה לי נדמה שזה מובן מאליו, צריך להזכיר שבפעולת טרור אשמים הטרוריסטים.

אי הידיעה היא קשה, קורעת, מתישה. אבל אי הידיעה גם מפנה מקום לאמונה, לתקווה. זה הזמן לחוסן נפשי. הבוקר יצאנו לעבודה, שלחנו את הילדים ללימודים, וממשיכים להתפלל לסופו של הסיפור. כי המעט שאנחנו יודעים הוא – שזה הדבר הנכון לעשות.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
רונית (אורח) הגיב ביום ראשון 15.6.14

תודה על המילים "השפויות".
חזקו ואמצו.
מתפללת אתכם לבשורות טובות.

הגב
אורן (אורח) הגיב ביום שני 16.6.14 הגב
רחל (אורח) הגיב ביום שני 16.6.14

מילים יפות ושקולות.
מבולבלת וכואבת,
אתכם מתפללת.
לבשורות טובות

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום שישי 20.6.14

כולנו תפילה. וישובו בנים לגבולם. במהרה. . . במהרה. . .

הגב