מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום חמישי 19.6.14 2 תגובות לפוסט 16536 צפיות

אפקט הצופה מהצד

יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא בייסטנדר אפקט, או בלשוננו - אפקט הצופה מן הצד. מדובר במקרה שבו אדם מסוים נמצא במצוקה וזקוק לעזרה. התיאוריה אומרת כי אם יש מספר אנשים גדול בסביבה, הדבר מקטין את הסיכויים שמישהו יעזור, ואילו אם יש אנשים ספורים הצופים באדם במצוקה יש יותר סיכוי כי מהם יזדעק ויסייע.

בשבוע האחרון אני ממש מרגישה שאני סוג של בייסטנדר. החדשות על החטופים מציפים את החדשות, הוואטסאפ והטלוויזיה. הפייסבוק מוצף בהודעות תמיכה וגינוי, זעקה ותקוה.

כולנו בייסטנדרים, אבל בניגוד למונח הפסיכולוגי, כולנו כל כך רוצים להושיט יד ולא יודעים איך. מתפללים, ומדברים על המצב, ושומעים חדשות כל שעה עגולה ולפעמים גם בין לבין, ומי שלא לובש מדים בימים אלה נלחם את המלחמה הווירטואלית בכל רשת תקשורת אפשרית.

אני מסתובבת כל השבוע, מקשיבה וצופה ותוהה. מנסה לדמיין איך מרגישה האם, ואיך מרגיש האב, והאחיות והחברים. איך מסבירים לחניכים הקטנים מתנועות הנוער מה קרה, ובעיקר - איך לא מאבדים תקווה.

אני עוקבת בחדשות אחרי גדלות הרוח של ההורים שיוצאים ומוסרים הודעות לתקשורת, מנסים לחייך ולא לדמוע, ובמקום לשחרר זעם וכעס על כל מי שרק אפשר - בוחרים להודות לעם ישראל, לצבא ולכוחות הביטחון. אני מתרגשת ודומעת ותוהה לעצמי איך הסיטואציות החשוכות ביותר מוציאות אור כל כך גדול מהאנשים האלה.

המשפחות מבקשות להתפלל, והזעקה שלהם חוצה יבשות ודתות. חבר מאוסטרליה מתקשר ומדווח שהם מקיימים טקס בבית הספר בו הוא מלמד, שואל איך אפשר לעזור, ובעיקר מביע תסכול על כך שהוא כל כך רחוק ולא יכול להיות פה ולהיות חלק מזה, לתת כתף, להרגיש שותף. מנהיגי כנסיות אמריקאים שאני מסיירת איתם השבוע מגיעים לתל שילה, ונושאים שם תפילה לשלום החטופים, וכולם מרכינים ראש יחדיו, ונושאים תפילה - כל אחד לאל שלו...

היום אני קופצת למאהל בטלמון שמוצב מחוץ לבית המשפחה, ובדרך שומעת סיפורים על בייסטנדרים נוספים כמוני, עומדים מהצד, כואבים את כאב המשפחות וכל כך רוצים לעשות משהו שיקל את הכאב... אני רואה איך הסיפורים המדהימים על הקהילות המחבקות, בטלמון, נוף איילון ואלעד, מתגשמים מול פניי והופכים למציאות. תושבי היישוב משתבצים למשמרות ומסייעים למשפחה ולתקשורת שפתחה מאהל מחוץ לבית. רואה את הנוער שכל כך רוצה לעזור ועושה זאת בדרך של לימוד בבית מדרש שנפתח בחצר הבית. אני מרגישה תעצומות נפש וחיוכים אמיצים מכל כיוון, יחד עם עיניים עייפות ועצובות.

אני נוסעת חזרה ולראשונה מזה שבוע מצליחה להרגיש קצת תקוה, מרגישה מחוזקת בזכות האמונה של האנשים האלה, שיש להם כל כך הרבה סיבות להישבר אבל הם מצליחים להקרין חוזק ועצמה שאי אפשר לתאר במילים.

אני מייחלת ומתפללת שהאמונה הזאת תצליח לחדור, לעטוף ולשמור את הנערים באשר הם, שהקב"ה ירחם עליהם ועלינו, ויוציאם מצרה לרווחה ומשעבוד לגאולה, וכמה שיותר מהר.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
שירי (אורח) הגיב ביום שישי 20.6.14

מרגש מאוד..מזדהה על מילה.
הלואי שנשמע טוב בקרוב. איחולי למשפחות היקרות שה׳ ישמח אתכם בקרוב וישיב לכם את בניכם / אחינו.....
ושבו בנים לגבולם....

הגב
ציפי (אורח) הגיב ביום שבת 21.6.14

כמה נכון ואמיתי. מזדהה עם כל מילה שכתבת. מחשבות כאלה עוברות בראשי כל הזמן. תחזקנה ידי המשפחות האמיצות שאורן וכוחן עובר למרעיד את לבותינו. מי ייתן ונזכה בקרוב לאור של שיבת הבנים בשלום ובשמחה למשפחותיהם המדהימות!!! עם אחד בלב אחד- כל מילה בסלע!

הגב