טל וייזל
טל וייזל נשואה לרפאל, ואם לארבעה (שלושה בנים ונסיכה). גרה בכוכב השחר שבבנימין. יום שלישי 24.6.14 5 תגובות לפוסט 18860 צפיות

טרמפ אימים

מיד אחרי שהתחתנו, עברנו בעלי ואני להתגורר בישוב הקסום כרמי צור שבגוש עציון. היו אלה ימי ראשית הקיץ, ואני מתנחלת טרייה עם מטפחת טרייה על הראש. תופסת טרמפים לראשונה בחיי, מנסה להיראות מקצוענית בתחום ולקלוט מהר את המתרחש סביבי. יורדת בצומת הגוש וממתינה בטרמפיאדה לטרמפ שיבוא. השלטים שסביבי דיברו בשפה אחרת מזו שהכרתי עד אז, שפת ההתיישבות ביו"ש, וצומת הגוש היה חלק ממארג השמות שהובילו לזיכרון צבאי שלם שסימל את התקופה המאתגרת ומלאת האקשן שידעתי עד אז בחיי: ימי האינתיפאדה השנייה.

הייתי אז חיילת בחיל המודיעין, בחטיבת המחקר של אמ"ן. במוקד ההתרחשות כיכבו שמות יישובים כפסגות, כוכב יעקב, כביש המנהרות ובלאטה. כל יישוב ומחנות הפליטים שסביבו סומנו על המפה בחמ"ל שלנו, וככל שהידיעות על אירועי פח"ע עודכנו בזו אחר זו, כך גם נהיה צפוף על המפה הזו. המרחק בין תל אביב על מסעדותיה ואירועי התרבות שלה, לבין קרבות הירי ומטחי האבנים שמעבר לקו הירוק - היה רב כל כך, שלא יכולתי אפילו לדמיין כיצד המציאות הזו לובשת פנים וצורה ומאפשרת קיום. שם, בחמ"ל המאובזר שלנו, סופקו לנו האמצעים הטובים ביותר כדי שנוכל לדעת, אך לחוש - לא יכולנו.

 


כחיילת בחיל המודיעין יכולתי לדעת, אבל ממש לא יכולתי לחוש

זמן לא רב הפריד בין השירות הצבאי לתקופת מגוריי בגוש עציון, בין סיום האינתיפאדה לניסיון לשקם את השגרה. לא הייתי עוד חיילת תל אביבית, אלא מתנחלת מן המניין. ועכשיו גם עליתי מדרגה בהתמזגותי בהמון, התחלתי בשגרת הטרמפים - מכרמי צור, אל צומת הגוש, כשהיעד הוא צומת הבנקים בשכונת תלפיות בירושלים, ליד המכללה שבה למדתי. אחרת אין סיכוי להגיע עם אוטובוסים שמגיעים פעמיים ביום. טרמפים, זה שם המשחק.


זמן לא רב הפריד בין השירות הצבאי לבין המגורים בגוש עציון

טרמפ מגיע סוף סוף. הבחורה שלפניי רוכנת אל החלון ומבררת לאן. היא מסתובבת אלי ואומרת ברוגע: "צומת הבנקים". אני סומכת עליה, ועולה. הבחורה מתמקמת במושב הקדמי, על יד הנהג, ואני כהרגלי מתיישבת במושב האחורי. הנסיעה מתחילה, ובן רגע מד המהירות מטפס ל-140 קמ"ש. שניות ספורות לאחר העלייה, אני מבינה את גודל הטעות. הנהג ערבי, צורח ומקלל בשפתו, ומדבר בטלפון. אני נצמדת למושב בבהלה ומתעשתת מהר. המוח עובד בקדחתנות, מנסה לחשוב על כל התרחישים האפשריים. לוחית הרישוי הייתה ישראלית. אני זוכרת שבדקתי.

אין לי מושג אם זו שאיתי זיהתה שהנהג ערבי ובכל זאת עלתה.

מבטים חטופים לצדדים מבשרים לי שאין עוד נוסעים שמתחבאים מתחת או מאחור בתא המטען החשוף. זה כנראה אנחנו שתינו, והנהג. המהירות המטורפת ומעוררת האימה של הנהיגה לא מותירה ספק - אי אפשר לפתוח את הדלת ולהימלט בלי להיפגע אנושות.

אני מתקשרת לבעלי: "אני על טרמפ עם ערבי", לחשתי לו, "תחכה על הקו". רוצה שתהיה דרך שבה יוכלו לאתר אותי על פי איכון הסלולרי.

הלב דופק מהר, קור הרוח מטפס וממלא את כולי. אני דרוכה מאוד, עם מעט מאוד אפשרויות פעולה ומרחב תמרון צר. מטריד אותי מאוד שאינני יודעת מה עובר ברגעים אלה על הבחורה מקדימה. היא יושבת זקופה ודוממת ואיני רואה את פניה.

" אל תעשי משהו פזיז", אומר לי בעלי, "תחכי לרגע שתוכלי לברוח מהרכב. אני על הקו".

אני אוספת את הטלפון ביד ומצניעה אותו, קולטת את מבטיו של הנהג דרך המראה. הוויכוח שהוא מנהל בסלולרי מתעצם. מהירות הנסיעה עולה אף היא ואיתה הסיבובים המהירים והדופק שלי.

אני מחליטה שאם הוא סוטה מהדרך הראשית אני קופצת, לא משנה מה יקרה.

לפתע הוא עוצר בחריקת בלמים.

על אם הדרך מצטבר לו פקק בשל מחסום לא צפוי.

אני פותחת מהר את הדלת ולא שוכחת את הבחורה מקדימה. אני מניחה על כתפה את ידי ופוקדת: 'בואי!'

שתינו יוצאות מהרכב ומביטות אחת בשנייה. פניה לבנות וחיוורות ואימת מוות נסוכה עליהן. אנחנו מתחילות לרוץ לכיוון עמדת החיילים בסוף הפקק הארוך, כשרכב יהודי אוסף אותנו לתוכו.

עכשיו הכול נרגע. מתחילות לעכל את הנס. "ידעת שהוא ערבי?", אני שואלת אותה. היא מביטה בי במבט קפוא ומנענעת בראשה לשלילה.

*   *   *

לפני כמה ימים, כששמענו על החטיפה, הכל ניצת בי. אותו צומת, אותו אמצעי תחבורה. מעט אחר כך, כשהתברר שהיתה שיחת טלפון למשטרה, לבי נפל.

 אותה שיחת טלפון משוועת לעזרה. ומענה - אין.

משהו נשבר בי. בתמימות הזו, במעטפת ההגנה שאנו כורכים סביבנו ולעתים היא קורסת.

לפני כשבועיים ראיינתי שוטרים לכתבה. שאלתי, למה אנחנו האזרחים לא מרגישים מוגנים בדרכים? "המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום", ענו לי.

גם כשדופקים לה בדלת, מסתבר. גם כשלא לא צריך להתאמץ ולחפש ומושיטים לה הכל על מגש, היא לא שם.

השעות שחלפו עד שהתחילו לחפש את גיל-עד, נפתלי ואייל, לא נותנות לי מנוח. מאיימות לקרוע את הסדר שכל אחד מאתנו בוחר לשים בחייו. יש משטרה, ואם נתקשר, יחפשו אותנו. או שלא.

ועם זאת, אין בי השלמה למה שקרה. אולי זה לא הזמן, אולי לא המקום, אך אסור שנוותר להם ונסתפק במה שיש, ואולי גם נאבד את האמון והתמימות. תפקיד כוחות הביטחון הוא להגן עלינו ולספק תחושת ביטחון בכל עת.

מדהים אותי כמה מהר השגרה שלנו השתנתה מאז יום שישי שעבר, וכמה מהר היא חוזרת אט אט אלינו. עדיין הולכים לישון עם המחשבות על נפתלי, אייל וגיל-עד וקמים איתם בבוקר. אך ברדיו כבר מדברים על דברים אחרים, והכותרות באתרי החדשות זולגות לאט אל נושאים רחוקים מ"אירוע החטיפה". בימים האחרונים מרגישים איך הבהילות זולגת מבין האצבעות, חומקת לה, למרות שאנחנו רוצים כל כך לאחוז בה ולא לחזור לשגרה מהר כל כך. יש לנו שלושה ילדים שנמצאים איפה שהוא.

רק שיחזרו בשלום, ואז שיחזור הסדר על כנו.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
אביגיל (אורח) הגיב ביום שלישי 24.6.14

הצלחת לגרום לי להחסיר פעימה בתיאור המרגש של רגשותייך, יישר כח שביטאת רגשות של רבים כל כך!

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום רביעי 25.6.14

שיחזרו בשלום. שיחזרו במהרה. ותודה לחיילי צה"ל.

הגב
גלית פנקס (עדני) (אורח) הגיב ביום רביעי 25.6.14

למדה אתי במדרשה, חומד של בחורה. טל ריגשת.

הגב
רויטל (אורח) הגיב ביום רביעי 25.6.14

ממש מפחידה החוויה שהייתה לך עם הערבי.תודה לשם שיצאת בשלום.

הגב
ג'ודי (אורח) הגיב ביום רביעי 25.6.14

וואו מרתק, מרגש ומפחיד. נתפלל לחדשות טובות

הגב