צורי צוף
צורי צוף צורי (צוריאל) צוף, תושב טלמון. בן 42, נשוי + 5. מנהל שלוחת המתנ"ס בגבעת שמואל. יום שישי 27.6.14 1 תגובות לפוסט 15864 צפיות

התפקיד שלנו

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי שותה את הקפה של שבע בבוקר או אוכל ארוחת ערב מזדמנת בשעה 23:00 בלילה, אצל השכנים שלי ליישוב – אופיר ובת גלים שער.
כמה פעמים יצא לי להיכנס לביתם במהלך השנים שהם מתגוררים כאן? לא הרבה. עכשיו אני כמעט בן בית. אני? אצל אופיר ובת גלים במטבח בשבע בבוקר? מה נסגר? כמה מוזר.

ברגע שנודע בישוב על החטיפה של גיל-עד, נפתלי ואייל, הוחלט לגייס תושבים לצוות דוברות, שייתן מענה לכל המבקשים לסקר את האירוע.
למחרת החטיפה קיבלתי טלפון ממזכירות היישוב: "תגיע בבקשה לכניסה לטלמון. יש כאן עיתונאים רבים". זה יום שישי בצהריים. בימי שגרה, בשעות האלו אני ישן. אבל כחבר בצוות אני מוצא את עצמי נותן הצהרה לכל כלי התקשורת בארץ. אני - מול סוללת עיתונאים. התמונה הזו מזכירה לי אירועים דרמטיים בחדשות. ואז אני מבין, האירוע באמת דרמטי. משהו רציני ואיום קורה פה.

השבת הראשונה נתנה קצת פסק זמן למחשבה. אבל המחשבות טורדות ומעיקות. בשבת בבוקר הגיע לבית הכנסת שלנו רב היישוב. השכונה שלנו מרוחקת משמעותית ממרכז הישוב, וחשבנו שאולי הרב יחדש משהו, ייתן קצת פרטים, שנבין מה קורה. הרב סיפר את מה שידוע לו, וזה לא היה הרבה. ניסה לחזק. לאחר השיחה מתפזרים לאט ובשקט. נשארים עם תחושת מועקה.

ממוצ"ש - משמרות ליד בית משפחת שער. אנחנו מקבלים את פני האח"מים שמגיעים לביקור, מתווכים בין המשפחה וכלי התקשורת, מנסים לחלץ מהפוליטיקאים הצהרות מול המצלמות - כי אנחנו מרגישים (ובעיקר מאמינים) שכל הצהרה שנכנסת למהדורות המרכזיות עוזרת למשפחה.


צילום: ראובן שימלמן

ויום רודף יום. כל חברי צוות הדוברות הם אנשים עובדים. הדוברות היא בהתנדבות, ולכולנו עבודה המזכירה לנו שהיא קיימת, בטלפונים ובמייל. מתחילים להיקרע בין המחויבות לטלמון לבין המחויבות לעבודה. אני רוצה להיות בשניהם, וזה קשה ומסובך. מה שמקל עלינו - כולנו מקבלים תמיכה ממקומות העבודה – "תהיו חזקים", "אנחנו איתכם".

מצעד המבקרים את המשפחה הולך ומתגבר. מלבד האח"מים מגיעים עוד הרבה, מקרוב ומרחוק – חרדים מקרית ספר, חילונים מניל"י, קיבוצניקים מעין חרוד, סטודנטים מחיפה, חברים משדרות, שייח' בדואי מרהט, נציגי המגזר הדרוזי מסאג'ור. גם תומכים מרחבי העולם שנמצאים כעת בארץ מבקשים להגיע לכאן - מארצות הברית, איטליה, ארגנטינה.
אנשים מגיעים בהמוניהם לחזק, לשים מכתב מעודד, לתת אוכל למשפחה, להכניס פרחים.

וכשיש רגע שקט, בלי מבקרים ובלי תקשורת, עולות מיד המחשבות - איך מרגיש אבא שפתאום נעלם לו ילד? מה יקרה עכשיו עם הטרמפים? בשנה הבאה הבן שלי יוצא לישיבה התיכונית וידוע לי שחלק נכבד ממערך ההיסעים שלו לישיבה יהיה בעזרת טרמפים. לאשר לו? לא לאשר לו?
כשאני הולך לישון, בדרך כלל אני לא סופר עד 10 וכבר נרדם. בשבועיים האחרונים זה לא קורה. אני לא מפסיק לתהות - מה יהיה? איך זה ייגמר? האם יהיו לנו הכוחות אם זה יימשך הרבה זמן?

התמיכה במשפחת שער היא הכרחית אבל גם אינטנסיבית ומתישה, ואנחנו כל הזמן בשאיפה לשמור על שגרה, כמה שניתן - ללכת לקונצרט חלילית של הבת בכיתה ג', לצפות בבן שמשחק בטורניר כדורגל, לדבר עם הילדים על מונדיאל, מסיבות סיום ותכניות לחופש. 

בסוף כל משמרת, אני חוזר הביתה עייף. נזכר שיש גם דברים לעשות בשביל העבודה, מתיישב מול המחשב ועובד, לאט. אומר לעצמי –  לתמוך, לפעול לשובם של הבנים, ולהישאר בשגרה, זה המאמץ שלי להחזרת הילדים.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
ניקו (אורח) הגיב ביום רביעי 2.7.14

משתתף בצער של המשפחות הנפלאות האלה שהם דבש הארץ

הגב