כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 40, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום שני 14.7.14 3 תגובות לפוסט 20955 צפיות

תום ילדות

הם יושבים במושב האחורי. אני מסיעה שלושה בוגרי כיתה א' למסיבת יום הולדת של חבר בישוב השכן. בין המחשבות על הימים הקשים שפוקדים את המדינה לבין המחשבות על השיר היפה שמתנגן ברדיו, אני שומעת קטעי משפטים של תום ילדות. הקטן שלי אומר לחבר, "באסה שאנחנו יכולים רק להיזכר בבית המקדש ולא להיות בו באמת..."; והחבר עונה לו ש"כשיבוא המשיח, כל המשאלות שלנו יתגשמו, אבל רק אם נבקש טוב... רק דברים טובים יתגשמו"; ואני חוזרת למחשבות שלי שעוקפות בסיבוב. מצטערת לרגע שאני לא קשובה לשיחה המתוקה שלהם אבל טרדות התקופה לא מניחות לי.

אף פעם לא הייתי טיפוס של שגרה. תמיד קרו לי דברים "אחרים" וחוויות נדירות. אולם בשבועות האחרונים יש אסקלציה בתופעת חוסר השגרה. גם מצד אירועים אישיים אבל בעיקר מצד הפחדים שעולים. פתאום אני רואה את החדשות כאם לילדים שהולכים בצעדי ענק אל עבר גיל הגיוס. פתאום הדיסוננס של לגור בישוב שבו משאירים את הדלתות פתוחות מחד ומוקפים בגדר ואבטחה מאידך מותיר אותי בחוסר וודאות. פתאום כל נסיעה בכביש או יציאה של ילד לשחק בחוץ עם חברים, מעלה תמונות זוועה דמיוניות של דם ואש ותמרות עשן. אני גרה פה כבר 14 שנים ומעולם לא הרגשתי שאני צריכה לפחד מהערבי בצומת או מהפועלים של השכן. ועכשיו, הפחד מרים ראש. וגם אין לאן לברוח כי החברים בדרום ובתל אביב נצורים בממ"דים, החברים בצפון נתקלים בחסימות כבישים וגם אחותי בירושלים יוצאת ממש מוקדם מהדירה לאוניברסיטה כדי לא לחטוף אבנים על האוטובוס.

אין לי טלוויזיה בבית וגם לא מחשב נייח. מדליקה את הלפ-טופ לצורך עבודה וגולשת לעמודי החדשות והפייסבוק תוך כדי בחילה נוראית ולא יכולה להפסיק. מה עובר עלינו? ממתי נהיינו ככה? והחדשות מעידות שכנראה מתמיד היינו עם נרדף. ואז נזכרת בקטע של עגנון שקראתי (כן, סתם ככה התחשק לי בשבת האחרונה לחזור לימי התיכון ולקרוא שוב ספרות ישראלית מדוייקת): "דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו שאדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו כשהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ודבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי, שוב נהרגה אישה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים... אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה מוסר היהדות, אפילו באים עלינו להרגנו ואנו שותקים".

והשעות נוקפות ואני לא מצליחה להתרכז בעבודה (מחר יש פרזנטציה משמעותית מאוד לעתיד המקצועי שלי), ואני לא מצלחה להתנתק מהמחשבה שמאז מאורעות תרפ"ט וימי השואה הנוראה, קרה פה נס. יש לנו מדינה יהודית, ריבונית (ברובה) וצבא ההגנה לישראל ושלוש אימהות מיוחדות במיוחד שמרימות על נס את אחדות העם והאמונה בבורא עולם ונוער נפלא שממנף את האבל לעצרות תפילה ועשייה חברתית מבורכת. אז למה זה לא מרגיש לי מלא תקווה והשראה? למה אני מתכנסת אל תוך הפחד? לכאורה ממשיכה בחיי היומיום, אבל מתעוררת בלילה מסיוט של פרעות, לא אופייני בכלל.

 

ואז, ברגע אחד, אני מבינה שדווקא פה, בשומרון שלנו, הכי שקט. דווקא פה הילדים הולכים לצפות בגמר המונדיאל בגנ"ש (גן שעשועים) בלילה לבושים בסווטשירט כי קר פה בלילה ולא צריכים להיצמד לממ"ד. ומייחלת לישראליות איתנה וחד משמעית שתיצור לנו שקט לאורך ימים ושנים בכל רחבי מדינתנו המוטרפת והמדהימה והיחידה.

הילדים ממשיכים בשיחה המתוקה גם בדרך חזרה. "אנחנו במדינת הבלתי פגיעים", "כולם יכולים להתלחם בלי להיפגע", הם מכריזים ומכוונים את אקדחי המים הצבעוניים אחד אל השני בצחוק מתגלגל... ואני, יוצאת מהרכב, מחבקת את בני חזק חזק, הוא מבקש שאני אתכופף ונותן לי נשיקה על הלחי לפני שהוא נוסע במהירות על הקורקינט לבית הכנסת להיות שותף ב"מממ" – מתמידי מנחה מעריב. והעיניים מתמלאות דמעות התרגשות לנוכח העוצמה של אהבה פשוטה ותמימות ילדותית שנותנת כוח להמשיך בדרך הנצח של העם והארץ הכל כך לא שגרתיים שקיבלנו במתנה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
אריק קרמר (אורח) הגיב ביום שלישי 15.7.14

מקסים,מרגש,אופטימי-אשריכם ישראל

הגב
עפרה (אורח) הגיב ביום רביעי 16.7.14

מקסים, כ"כ נכון!

הגב
חן (אורח) הגיב ביום שני 28.7.14

כתבת מאוד נוגע. מאוד מרגש ומאוד אמיתי.
תודה ששיתפת.

הגב