תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום רביעי 16.7.14 1 תגובות לפוסט 15892 צפיות

במעבר חד

כבר הרבה מאוד זמן לא העליתי פוסט, הכתיבה בימים אלו קשה לי, גם הדיבור. אמנם כבר פעמיים התיישבתי לכתוב - פעם אחת סיימתי לכתוב בדיוק כשהודיעו שנמצאו שלוש גופות, והפוסט האופטימי שלי הפך ללא רלוונטי; אז התיישבתי שוב בלילה שאחרי ההלוויה וכתבתי על אחדות ועל כוחות ועל כל מה שהתגלה בנו ושאפילו לא ידענו שאנחנו כאלו, ואז נסעתי מכאן רחוק. השארתי את הפוסט לעריכה ובן לילה הוא הפך ללא רלוונטי, נער ערבי נחטף ונרצח ומבול של טילים והתפרעויות תקף את ארצנו הקטנטונת. מנותקת מכל מה שקורה כאן, בלי פלאפון, בלי עיתונים, בלי רדיו, נסענו כולנו להיות קצת יחד, להיות עם הילדים שאנחנו כל כך ממעטים לפגוש. גם הפוסט שהשארתי כאן הפך למנותק.

 

מאז שחזרתי הישר לטירוף אני מנסה לשבת ולכתוב ואולי בגלל שיש לי כל כך הרבה מה להגיד קשה לי להחליט מה לכתוב. זה מתחיל בחופשה מדהימה שהזכירה לי שפעם חייתי בלי הפלאפון והמחשב הנייד והייתי הרבה יותר קרובה לעצמי ובעיקר למשפחה שלי ושקצב החיים שלי היה אחר לגמרי. אמנם היו לי אז מלא ילדים קטנים ולא עצרתי לרגע אבל העומס היה בעיקר פיזי והחזית הייתה אחת. החיים שלי היום מתנהלים בכל כך הרבה חזיתות - חלקן במציאות של כאן ועכשיו, חלקן וירטואליות, אינטרנטיות - ורמת הריכוז, המסירות וההשקעה מטורפת. החופש הזה היה כמו אוויר לנשימה, חמצן, ובעיקר הזדמנות לפרספקטיבה אחרת ביחס למציאות הפרטית והלאומית שלי. בשני המקרים אנחנו חיים בסיר לחץ מטורף, וזה כל כך שונה מההרים הגבוהים והרחוקים שביקרנו בהם. שפע של מים, ואוויר צלול כיין, והתחושה שאין שום סיבה לרוץ והמטרד היחיד הוא הגשם שמידי פעם מפתיע ושלנו בעיקר גרם לתחושת קנאה עזה, "כמה מים יש להם, זה לא פייר", הילדים לא הפסיקו למלמל. הנופים עוצרי הנשימה שכל הזמן רק חשבתי איך אצליח להכיל אותם ושלא ייגמרו לעולם.

נסענו מיד אחרי הלוויה קשה וכואבת, מלאים בתחושה של אחדות ורוממות רוח לאומית לצד אובדן וצער אדיר. באיזה שלב הבנו שמשהו השתנה ואנחנו אפילו לא ידענו. זה המשיך כשחזרנו לארץ, בעלי הוריד אותי אצל ההורים ברעננה עמוסת מזוודות וילדים, ונסע לצבא. המעבר היה חד ואני התעקשתי לא לוותר, כמו שאוכלים שוקולד טעים ולא רוצים להיפרד מהטעם, ככה לא רציתי להיפרד מהחופש הזה. הפעלתי מחדש את הפלאפון שהיה כבוי במשך שבוע ובשנייה הוצפתי במידע, משימות ואנשים שמחכים בדחיפות שאצור קשר. איך אני לא קופצת מחדש לסיר הלחץ הזה? איך אני משמרת משהו מהביחד והנחת שהיו מנת חלקי במשך תקופה כל כך קצרה אבל משמעותית?

 

התחלתי לאט לאט, קודם להבין איך אני חוזרת הביתה? מה קורה בשבת? אחרי שבוע ביחד פתאום להבין שאייל בצבא והוא לא יוצא שבת ומי בכלל יודע מתי יחזור... מסתבר שלדברים הטובים מתרגלים כל כך מהר, וללא טובים, ובכן, להם לוקח די הרבה זמן להתרגל.

אני מנסה לסנכרן בין תחושות שהיו לי אי שם בהרים לבין הטירוף שנחתתי אליו, אל מול התחושה העזה שאני רוצה לברוח חזרה לשקט ולשלווה שחוויתי שם לבין ההבנה שזו מציאות חיינו כאן, בלי מים בלי ירוק ועם המון אויבים מסביב.

והיום, כשברקע דיבורים על הפסקת אש ומנגד מטחי טילים שלא מפסיקים, אני מנסה לסכם לעצמי מה היה לנו כאן בחודש האחרון, מה עברנו יחד כעם, ואני חוזרת וקוראת את מה שכתבתי ומבינה שהמילה שהכי מאפיינת יותר מכולן את התקופה הזו היא "אחדות". אז ברשותכם אני מצרפת כאן חלק ממה שכבר כתבתי וגנזתי אבל נראה לי מתאים להיזכר בו גם היום:

"בפוסט ההוא (הראשון שכתבתי) הייתי עסוקה בלבדוק את הדופק ולנסות להבין למה אני לא שומעת אותו דופק בקצב אחיד, למה ישנם לא מעט לבבות שפועמים בקצב אחר. גנזתי אותו, פתאום הרגשתי איך ברגע אחד פעימת הלב של כולנו עמדה מלכת. איך ברגע אחד הפכנו לישות אחת, כואבת, מאוכזבת, כועסת, אוהבת, תומכת. זה רגע מחריד ועוצמתי כאחד, זה רגע לפני, לפני ההצהרות, לפני המסקנות, לפני הבקשות, רגע של אחדות.

משהו קרה לנו, נראה לי שעוד ייקח לנו זמן להבין, אם בכלל נצליח, מה עברנו כאן מהרגע שנודע לנו ששלושה ילדים עלו על טרמפ ולא שבו הביתה. כמויות החסד והאהבה, עוצמת התפילות, אלו שנאמרו בכותל ואלו שנאמרו בלב. העצרת הענקית ערב לפני, זו שרזי ברקאי אמר עליה שלא נראו רבות כמותה בתל אביב, ההמונים שהגיעו בכביש הלא מוכר (ואולי עד לא מזמן גם מנוכר) לטלמון. ההורים המדהימים שהבינו שהם לא אנשים פרטיים, שגיל-עד אייל ונפתלי הם כבר לא רק הילדים שלהם. וברקע כל הזמן הקולות האחרים, אלו שבמכשיר הא.ק.ג מצביעים על בעיה. אסור להתעלם מבעיות לב, זה מסוכן ולכן חייבים להבין מה קורה שם, אבל לא עכשיו, עכשיו הלב הזה עמד מלכת.

אמנם רק לרגע, אבל זה רגע שמשנה הכל. קצב הפעימות שהתחדש פועם אחרת, הוא פועם באחידות, ואני תוהה לעצמי איך נצליח בחכמה, בסבלנות ובאהבה לשמר אותו ככה בדיוק".

מאז הלב הזה עבר הרבה מאוד והוכיח את עמידותו. ברור לי שהחוסן הלאומי שלנו היום כולל בתוכו את כל התפילות, המחשבות, הדאגה, ההתנדבות והחסד שליוו אותנו מהרגע ששמענו ששלושה נערים נחטפו על ידי החמאס. דרך ארוכה עוד לפנינו, וייקח לנו הרבה זמן להבין את מה שעברנו כאן כולנו, אבל גם כשהייתי עמוק בלב בעניינים וגם כשרק צפיתי בהם מהצד, דבר אחד היה מאוד ברור, יש בעם הזה שלנו עוצמה אדירה, יכולות מדהימות, וברגע האמת כל המחיצות נופלות ומגלות שמעבר להגדרות החיצוניות כולנו עם אחד, וכשאנחנו נמצאים ברגע הזה אז שום דבר ואף אחד לא יכול לנו.

המחשבה שכיפת ברזל היא זו שהצילה אותנו זו מחשבה מאוד חיצונית, טכנית. היא נכונה אבל גם המכשור הכי מתוחכם יכול לקרוס, לא לעבוד, או סתם לטעות. העובדה שהייתה כאן כזו כיפה שהגנה עלינו היא לא רק תוצר של טכנולוגיה, היא בעיקר תוצר של אהבה ואחדות, ואת זה אי אפשר למצוא כשנמצאים אי שם רחוק.

אז אם אני צריכה לבחור בין השקט השלווה הירוק והמים, לבין סיר הלחץ המכונה מדינת ישראל, ברור לי מה אני בוחרת. רק חבל שאי אפשר לשלב בין השניים.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
אמיר ויפעת (אורח) הגיב ביום רביעי 16.7.14

יישר כוח!
כפי שהטבת לנסח - בשורה התחתונה, אין כמו ארץ ישראל!

מקווים שנהניתם.

שאו ברכה!

הגב