רחלי סגל
רחלי סגל בת 35, נשואה ואם לשלוש. גרה בטלמון. לא תל-מונד. בין מודיעין לרמאללה. יום ראשון 20.7.14 אין תגובות 18297 צפיות

הודעה נמסרה למשפחות

הדי הלחימה בעזה נישאים למרחוק. אנחנו שומעים את היירוטים וההפגזות מהסלון בטלמון. גם רואים – את כיפת ברזל בפעולה מעל גוש דן, את שמי עזה הבוערים בחשיכה. עוטף נתב"ג זה כאן.
אחרי למעלה משבוע כבר מבדילים בין צליל יירוט מעל מועצה אזורית חוף אשקלון, לזה שבגן יבנה.


יירוט מעל גוש דן. צילם מיצהר: יחזקאל בלומשטיין

את הקולות הללו שומעות גם חברותיי, שבני הזוג שלהן גויסו בצו 8 או משרתים בקבע, או אמהות שילדיהן חיילים בסדיר. חלקם בדרום. קשר טלפוני עם הלוחמים בשטח – אין. ההמתנה מורטת עצבים. הן עושות מאמץ כל כך גדול, כל כך מעורר הערכה כדי לשמור על שגרה בעבודה, עם הילדים, לשמור על שפיות. הן משדרות עוצמה, אומרות: תמשיכו, כי זה חשוב. תמשיכו, למרות שלפני תשע שנים אמרנו שזה מה שיהיה, וצחקו עלינו.

מוצ"ש לפנות בוקר, אני נאלצת לשבת לעבוד בשעה כזו בתום העלטה ששררה כאן הערב באדיבות החבר'ה מהכפר השכן, ומזפזפת מדי פעם לרשתות החברתיות. ממה שאני רואה שם, אני חושבת – החברות שלי, ועוד עשרות אלפי נשים כמותן, לא יישברו מהידיעה המהבהבת בתודעה מה פירושה של לחימה ומה היא טומנת בחובה, לא מהקושי הרגשי והטכני בהיעדרו של הבעל, הבן או הבת, לא בגלל הפגנות שמאל קיצוני, גם לא הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, מה שישבור אותן יהיה אנחנו. אנחנו נשבור אותן ואת עצמנו.

איך? עם הפייסבוק והווטסאפ והצורך העז-עד-להטריף להיות הראשון שמפרסם. בלילה הזה, בלילה שכזה, כתבים משתמשים ברמזים מטרימים כמו: "האש נמשכת כל הזמן ברצועה. לילה לא שקט".
לא הייתי אומרת כלום אם זה היה רק לעיני פריקים של חדשות כמוני, שיודעים לאן הם נכנסים ומה עלול להיות שם, אבל הידיעות עוברות, ובפייסבוק מופיעים המתחכמים עם סטטוסי: 'אני יודע משהו שאתם לא, אבל אני עדיין לא יכול להגיד לכם מה'. מישהו מעדכן "מקווה שהבשורה ששמעתי עכשיו לא נכונה" ומישהי כותבת "זה הזמן לתפילות", ואנשים שאמורים לפעול תחת חיסיון רפואי או מוסר בסיסי מצלמים ושולחים הלאה.
וממשיכים להעביר הודעות ווטסאפ שלא ברור מה מקורן, או אפילו אמיתיות לגמרי – רק שהצנזורה ביקשה לחכות איתן, והמתלוננים על רב סרן שמועתי הזה שרץ להם בנייד, לא עוזרים יותר. הם בעצם מזמינים את כל מי שטרם עודכן לשאול מה קרה. אלה ב-F15 ואלה ב-F5.
אחר כך זה מגיע גם לאולפנים עם שידורים מגומגמים, מגוחכים.

אני שמה בצד – למרות שצריך להתייחס גם לזה – את השקרים, ההמצאות, המקרים בהם "הורגים" אנשים חיים. אני מבקשת להתרכז בהודעות האמיתיות, האיומות – האם אי אפשר לחכות איתן עד שההודעה תימסר למשפחות? גם למען המשפחות שהרע מכל הונח לפתחן ולא צריכות לגלות את זה ממקור לא רשמי, גם למען המשפחות שבפעם הזו יוכלו לנשום לרווחה – לא הודיעו לנו, אז הכל בסדר.
בין תחילת השמועות ועד להפרכתן או אישורן עוברות שעות ארוכות של חרדה, שעות מתישות ומיותרות.


הודעה ששלח הבוקר העיתונאי ידידיה מאיר לקבוצות הווטסאפ בהן השתתף

כבר בדיווחים מלבנון ידענו מה הם "חילופי אש כבדים" ותקלות בתחום קרו בעבר. אני זוכרת את הקלוז-אפ של ערוץ 2 על הקיטבג של משה סבן ז"ל באסון המסוקים, יודעת שכשדודה של בעלי נרצחה בפיגוע עם בנה, בן אחר שמע את זה מפליטת פה ברדיו, אבל לאחרונה נראה שכבר לא מדובר בתקלה אלא בשיטה. כבר לא מספיק להיות אחד שיודע אלא הראשון שיודע.

שמעתם משהו? אל תעבירו הלאה. חכו להפרכה, או במקרה הרע - למילים: "הודעה נמסרה למשפחות". 
זה קשה מאוד למי שמתוקף תפקידו (או התמכרותו) כבר יודע אבל רואה את העולם כמנהגו נוהג. אנשים יגידו לכם בוקר טוב, ואתם תצטרכו לענות בחזרה. אין ברירה. ובואו נודה באמת, אנחנו מעבירים את המידע מוקדם משצריך לא רק מטעמי עול נפשי או חובה מקצועית אלא גם מטעמי אגו. הפוזה היודעת-כל, יושבת טוב על הרבה אנשים. לא מעט פעמים גם עליי. זו הזדמנות טובה להניח לה. 


כרזה מארכיון צה"ל. זה לא עניין רק לנשים

אחד מעורכי החדשות הבכירים הסביר לא מזמן שבכל תחום ונושא סיקור הוא שואף להיות תמיד הראשון שמעלה את הידיעה, חוץ מתחום ההודעות הנוראיות, בזה הוא ממש משתדל להיות השני.

שבוע חדש מתחיל עם בשורות כל כך מצערות. זה השבוע השביעי ברצף בו מסיימים פה כל שיחה במשפט "בתקווה לבשורות טובות יותר". הלוואי שאלה יגיעו מהר. ושהרעות לא יהיו לשווא.

 


פרחים ושוקולד לשבת למשפחות המגויסים בטלמון

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה