מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום ראשון 3.8.14 10 תגובות לפוסט 22989 צפיות

הסיוט הכי גרוע

לכל אחד יש סיוט משלו, איזה פחד מודחק שצף ועולה מידי פעם. הסיוט שלי מגובש כבר שנים. גדלתי בבית שנמצא בקצה היישוב, ליד חורשה חשוכה בלילות. בשביל המחבר בין הבית, דרך היער לשכונה מעל, תמיד הייתי רצה בלילה, ואומרת בלב פרקי תהילים, נגד חזירי בר ונגד מחבלים, אלה חיות רעות וגם אלה. אם הייתי לבד בבית הייתי נועלת את כל הדלתות ושמה מוזיקה בפול ווליום. חרדות שכאלה אופפות את כולנו ונהיות ריאליות מתמיד בימים אלה.

                                                        * * *

הסיוט שלי כמעט התגשם היום בצהריים, כשהשחקנים הראשיים - הם אחותי הקטנה וחבר שלה. עכשיו שהבית התרוקן מהמשטרה והצבא, ומחברים טובים שבאו לתמוך, אנחנו מעכלים שוב ושוב את האירוע ומבינים איזה נס קרה.

בזמן שאחותי וחבר נוסף ישבו וראו טלוויזיה, פרצו שני ערבים לבית. הם הגיעו לחדר שבו הם היו והתחילו להרביץ לשניהם, למשוך בשיער ולהנחית אגרופים. הם נעלו אותם בחדר והלכו למטבח, במה שנראה היה כמו חיפוש אחרי סכינים. בנס אחי הגיע הביתה בתוך כמה דקות, במקרה, ראה אותם עם סכינים במטבח, ורץ להזעיק עזרה.


צילום: אהוד אמתון, תצפית

לסיפור שלנו יש סוף טוב. אנחנו יושבים פה ומנסים לצחוק על העניין. בקלות הערב הזה היה יכול להיראות אחרת. במשטרה מציירים את האירוע כפלילי, והחשודים עוד לא נתפסו, אבל כשאני מספרת על העניין אני מעדיפה לקרוא להם מחבלים. מי שפורץ באוגוסט בשלוש וחצי בצהריים לא מגיע עם כוונות תמימות. מי שמרביץ ומושך בשיער של ילדה בת 16 ככל הנראה לא הגיע רק כדי לגנוב כלי כסף. גם המראה שלהם עם סכינים במטבח לא משאיר הרבה מקום לספקות.

הכתבים שהתקשרו והתעניינו ירדו מהסיפור, כי אחותי הקטנה לא מעוניינת לראות את התמונה שלה מתנוססת בעיתונים. אין חשיפה – אין כתבה. ואני קצת מתעצבנת, כי ילדה בת 16 לא צריכה לחטוף מכות, ולהיות נעולה בחדר עם הפחד שעוד רגע הולכים להרוג אותה, ואז עוד לשמוע שכל עוד אין תמונה שלה זה לא מעניין מספיק בשביל לעלות לכותרות.

גדר יותר רצינית מתוכננת להגן על היישוב שלי, יישוב של כמעט שלוש מאות משפחות, יישוב שבו מאז שאני זוכרת את עצמי - ילדים מסתובבים בו בצורה חופשיה ומרגישים בטוחים. נוה צוף הוא יישוב שקט, ולרוב הוא אכן בטוח, אבל לצערנו יש אוייבים מסביב, ויש מי שרוצה לחבל ולפגוע ביהודים רק משום שהם יהודים, בנחל עוז, בשדרות וכנראה שגם פה. הגדר המתוכננת שמיועדת להגנה יותר משמעותית על היישוב, תקועה אי שם אצל יועצים משפטיים.

אני כותבת את כל זה כשזה עדיין טרי; כשאח שלי, שחזר מהלחימה בעזה, שומע את אחותי הקטנה מספרת לו על הלחימה במחבלים. מחבלים ולא פורצים. כותבת את זה כדי שיידעו מה קרה, גם בלי שאחותי הקטנה שמסתובבת עם חבורות על הפנים תצטרך לראות את התמונה שלה בעיתונים. כותבת בעיקר כדי שכולם יידעו את הגבורה של האחים שלי, ואת הפחדנות של הצד השני. כותבת כדי שתפיצו אתם ותדעו שכל אבן שנזרקת בכבישים, כל צמיג בוער או נסיון חדירה, יכול להסתיים גם אחרת. 


צילום: אהוד אמתון, תצפית

ייתכן ומבצע צוק איתן כבר נגמר, אבל המלחמה עם האוייב לא נגמרת שם, בעזה. לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו, אלא הרבה, והם לא מרוכזים רק בעזה אלא מקיפים אותנו בכל מקום, והקב"ה מצילנו מידם.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
10 תגובות לפוסט זה
עפרה (אורח) הגיב ביום ראשון 3.8.14

מירי יקרה! זו אכן מלחמה של כולנו, ובכל מקום, כל הכבוד לגיבורים הצעירים שהצליחו בתושייה מדהימה להחלץ מהמצב. הלוואי שחודש מנחם אב אכן יהיה מנחם לכל עם ישראל!

הגב
יעקב (אורח) הגיב ביום שני 4.8.14

עברו שעות ועדיין יש לי צמרמורת מהפחד שהכל היה יכול להגמר אחרת. חסדי שמיים.

הגב
שושנה קסנר-ויניק (אורח) הגיב ביום שני 4.8.14

Miri, I am so upset to hear this! I am so proud to say, I am still attached to Neve Tzuf, that it's one of the most beautiful places to live. I am not at all surprised that your brothers took control of the matter! It's about the families and people, the land and the love of our nation. Please know that I am sending my Tefillot for Refuit hanefesh and guf for your sister.

הגב
יפה גליקמן - מת... (אורח) הגיב ביום שני 4.8.14

הסתר הפנים של התקשורת
מהצוף של הנווה
עדין לא שבעתי / יפה גליקמן
מנהת ועורכת מגזין ווירטואלי "טפטפת".
(C) כלהזכויות שמורות להוצאת דלישס.

יש לי חברה בנווה צוף. מדי שנה אני עולה אליה מן המרחב המוגן של העיר ללא הפסקה, משבילה העקלקל של החורשה אותה נטעתי במו ידי עם חברי לכיתה, אל החורש הנפלא שהיא נטעה עם בני משפחתה לזכר בתה שהלכה לעולמה ממחלה קשה בטרם עת. הלב שלי דופק בדרך להלמות היראה מכל סיבוב נוסף שסולל עבורי הכביש אל הנוף ההררי המדהים.
אין מה לדבר. את הדרך הזו אני מעולם ולעולם לא אעשה לבד. אמנם הרישיון היחיד שיש לי הוא על העץ אשר נטעתי אך לא בכך עסקינן.
לצדי יושבות חברותי לתנועה ולברקסים מאז גיל 10. אני מרגישה בטוחה יחסית בין השין גימליות האלה כך שבין לבין אני יכולה למלמל איזו תפילה או להפנט את הדרך באנרגיות חיוביות.
עדנה, אני שואלת אותה, איך את נוסעת יום יום לעבודה בין כל הטרוריסטים האלה שבטוח מתחבאים מאחורי כל צוק בחמוקי כל גבעה? כלום, היא אומרת. נוסעים יום יום ושוכחים לחשוב. זה פשוט כמו ארוחת בוקר.
איך את חוזרת בלילה? אני מקשה. את חוזרת לבד בחשיכה?
החשיכה כמוה כזריחה. יש אור ויש חושך. יש יום ויש לילה.
האמת שגם אני מכירה את הפרק הזה. עדנה ואנכי ישבנו יחד בכתה א' בבית יעקב ולמדנו ספר בראשית. אח"כ שתינו ברחנו לכיוונים מתונים יותר. עדנה אמרה לי פעם "את היית נועזת". באותם ימי תום של משובת נעורים
הייתי רוכבת ב 2:00 בלילה על אופני לאחר "שריפה" של ערב נוסף בתנועת הנוער.
עולם אחר. ממי היינו צריכים לפחד לבד מהורינו ומהמשטרה שחרדה לבני משפחתנו המודאגים.
בסה"כ, חשבתי שאחזור הביתה בשלום.
שאטתי בכבישים עם אביר חסון בן 17, מבוגר ממני בשנתיים. את הסולם לאומגה עשיתי ברגליים רועדות ובמחנק בגרון רק שאת לא הבחנת בהם עדנה כי למדו אותנו בתנועה להיות אמיצים ולא להפגין חולשה. את לא היית כזו. היית קצת אמיצה וקצת נפחדת. שביל הזהב של אשה בשלה.
לא היית בחוד החלוץ של המובילות במסעות המפרכים. את החנית שמרת ללשון ולסיפורים שכה היטבת לרשום ולהרשים. איך זה עדנה שאני נוסעת אליך בלי נשימה ואת היא האמיצה? איך הגלגל מסתובב לו. איך התהפכו היוצרות.
נווה צוף מקום קסום. טעמתי רק מעט ממתק שפתו ולשונו. יש לי שם חברה שאני אוהבת.
היא אף פעם לא ספרה לי על הדלתות שהיא סוגרת. אנשי התקשורת לא ידעו לצלם את החיוך של בתה, שהלכה לעולמה על אותה האדמה. גם לא את השנינה של אמה ז"ל שחיה קרוב קרוב לבתה האהובה. עוד לא הוספתי אף תמונה וכבר יש לי סיפור חשוב עם נשמה. על 3 דורות ועל בית קברות.
אנשי תקשורת לא יודעים שאם זה חלילה יקרה שוב,
בפעם הבאה, באיזושהי התנחלות, הם יצטרכו לתת את דין גם על הפעם הראשונה,
על השנייה ועל השלישית, בהן הם שתקו.
מול "מעלות סיון", האיצטדיון המדהים הנטוע בלב חורש ישראלי ששוחזר, שנשמתו בוסתן
גשרים וסוכות,
צלמתי את האלבום "מעלות סיון" לזכרה של סיון ז"ל. אשמח להקדיש מתמונותי לאנשי התקשורת שלא יודעים מה לראות, למה להקשיב ואת מה לצלם.

שים סוכת שלום עלינו, עליהם, על בניהם ועל בני בניהם, על עם ישראל ועל ארץ ישראל.
**********************************************************************
mitnachlot.co.il

הסיוט הכי גרוע | מתנחלות ברשת

הגב
שי (אורח) הגיב ביום שני 4.8.14

חוק דרומי - לקחת את החוק ליידים

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 4.8.14

שלום יפה יקרה ,

קראתי בהתרגשות את התגובה שלך במתנחלים ברשת.

אהבתי את מה שכתבת אבל הרגשתי שחשפת אותי יותר ממה שהייתי רוצה .
ילדותי והתבגרותי ברשת? לא כל כך מתאים לי .

אני יודעת שזה מכוונות טובות בלבד והנה את יותר נועזת בכל מה שקשור לכתיבה

תודה רבה מקוה לבשורות טובות

הגב
עדי (אורח) הגיב ביום שני 4.8.14

כתבה טובה ומרגשת.
שאלה למי שיודע: המחבלים נתפסו?

הגב
וינקי (אורח) הגיב ביום שני 4.8.14

חזקי ואימצו, ברוח ובחיל ובכוח.

הגב
דינה (אורח) הגיב ביום שלישי 5.8.14

הימים האלה מאוד קשים זה אנטיפדה, אתמול היו בירושלים שתי פגועי טרור וגם חופשו בתל אביב מחבל שהתקשר ואמר שרוצה לעשות פיגוע, אבנים בדרך פריצות בבית. אני כותבת ורואה עדיין ניסים, עם ישראל חי.
בהצלחה!!!, אני מאוד אשמחה שהדברים אצלכם נגמרו אחרת.
תודה
ד.ג.

הגב
שושנה בובליל (אורח) הגיב ביום רביעי 6.8.14

מירי היקרה, ולידידי ביו"ש: חשוב לתת תמונות. לא צריך לתת תמונה של אחותך המדממת, אבל סביר להניח שהפורעים הפכו את הבית, שהמטבח נראה כאחר המבול וכו'. לצלם ולהעלות תמונות כאלה הם גם כן מוחשיות ורלוונטיות. זו מלחמה על הדיעות לא פחות מהמלחמה על החיים. אז שה' ישמור את כולנו - אבל תחזיקו את המצלמה/סלולרי צמוד וצלמו, צלמו צלמו. את האנשים, אם אפשר ואם לא את הנזק, את הפורעים, מה שאפשר. ברכות.

הגב