הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום שני 11.8.14 3 תגובות לפוסט 18491 צפיות

הכל כלול

 כל אירועי התקופה האחרונה, הלאומיים והאישיים, גרמו לנו להחליט בבית פה אחד: חופש.
כל משימה בבית שמתחילה במילה "לבדוק" עוברת אוטומטית לידיו המסורות של בן הזוג שלי, וטוב שככה. בדיקות וחיפושים, גם אם מדובר בחופשה, גורמות לי לאבד את העשתונות, את הסבלנות, ובכלל צלם אנוש. ואני מודה, הוא גם מוצלח בזה הרבה יותר ממני. כרגיל, הוא ביצע את המשימה בהצלחה: "בדקתי, וסגרתי לנו חופשה. שלושה ימים באילת. הכל כלול".

מסתבר שצמד המילים "הכל כלול" יכול להסב לאנשים אושר גדול מאד. כי בבת אחת כבר דמיינתי אוכל מסביב לשעון, שתייה ובירה בלי סוף, ארטיקים ונשנושים בכל שעה ובכל מצב, שש ארוחות ביום, והכל זמין ונמצא מסביב תמיד. בשתי מילים: גן עדן.
אבל אחרי כמה שניות האושר התחיל להתפוגג מעט, ואת מקומו תפס חשש גדול.
בבת אחת נזכרתי ב"הילה הישנה", ששקלה 25 ק"ג יותר ממה שהיא היום,שרק לפני כמה שנים האוכל ניהל את חייה. כבר דמיינתי איך היא מסיימת את הסופשבוע הזה- מילא שהיו מתווספים לה עוד לפחות 2-3 ק"ג עודפים, היא הייתה מסתובבת בכבדות שלושה ימים ברחבי המלון עם בטן נפוחה, עם תחושה שעוד רגע היא מתפוצצת, עם הארטיק שתקוע כבר בגרון ועם חוסר חשק ואנרגיה לעשות שום דבר חוץ מלשכב ולהירגע; אני הרי מכירה את זה היטב. האוכל תמיד היווה עבורי מפלט. שם הייתי מוצאת נחמה, שם הייתי מפצה את עצמי, זה היה מקור לאושר עבורי, לתשוקה ברמה היומיומית. לשם הייתי בורחת כשקצת עצוב או לחוץ, ואפילו כשרק משעמם טיפה. אפשר לומר שהאוכל היה חברי הטוב ביותר.
ומה יהיה עכשיו? אני עבדתי ועדיין עובדת כל כך קשה כדי לנהל את האוכל בחיי ולא לתת לו לנהל אותי יותר. שיניתי את אורחות חיי ועשיתי עבודה פנימית עמוקה שעדיין נמשכת יום יום. הפחד התחיל להציף אותי. אני הרי יודעת, אני ברגע יכולה לחזור לדפוסים שניהלו את אותה הילה מפעם. ואיך אתמודד עם כל האוכל הזה סביבי?

נחתנו בפתח המלון שמחים ומרוצים. אה, כן, וגם רעבים. הנה האתגר הראשון- ארוחת הערב. התחלתי עם קערה של סלטים ועוד צלחת קטנה של דברים שתפסו לי את העין. מצוין, הכל טעים לי והנה אני כבר מרגישה שאני שבעה בדיוק במידה הנכונה. העניין הוא שיש גם חומוס כזה עם בשר שעוד לא טעמתי בכלל, ושלא נדבר על הפיתות שהם אופים בטאבוןכדי לנגב אותו, ומה עם צלחת מרק עוף עם מלא אטריות ושקדי מרק? איך אוותר גם עליה? ופתאום אני שמה לב שבשולחן שעל ידינו יש איזה תבשיל שדווקא נראה מעניין. אני לרגע מתאפסת ומתחילה לגעור בעצמי: "אבל את כבר שבעה, למה את צריכה לאכול עוד משהו?", אבל היצר הרע מיד מצטרף- "יאללה, את בחופשה, מותר לך, לכי תתפרעי". למזלי הגדול הקטנה שלי הכריעה את המערכה כשהכריזה שסיימה ושאפשר לעלות לחדר.
לסיים את הארוחה שבעה ונינוחה ולא מפוצצת עם הכפתור של הג'ינס פתוח היה אתגר גדול משחשבתי. איזו תחושת פספוס כזו על כל השפע סביבי שלא הצלחתי לטעום וליהנות ממנו.
עוד לא סיימתי להתמודד עם ארוחת הבוקר וכבר צריך להתמודד עם אתגר הבריכה, כשכל הארטיקים, השתייה והבירה נמצאים סביבי. ואם חשבתי שזה אתגר, חכו עוד שעה-שעתיים כשהטאבון בבריכה נדלק וריח הפיצות מתחיל לבלבל. וזה כבר שעה לפני שנכנסים גם ככה לאכול ארוחת צהרים. בקיצור, כמו שאתם מבינים, האוכל היה שם תמיד. בכל שעה. בכל מקום. ובמלוא הנוכחות. קורא לי ומדבר אלי, מבלבל ומערער אותי, משמח ומענג, אך גם מהווה מכשול תמידי.
מזל שנזכרתי שבמסגרת ההכל-כלול הזה יש גם חדר כושר שראוי לנצל אותו.

אחד הדברים הכי חשובים שאני עובדת קשה על מנת לייצר אותו הוא הקשבה. הקשבה לגוף שלי ולצרכים שלו. ליהנות מהאוכל כשרעבים, ולסיים ממנו כששבעים. למלא אותו בדברים שנכונים לו ועושים לו טוב, לסיים את הארוחה רעננה, קלילה ומלאת אנרגיה.
אז נכון, יש כל כך הרבה שפע סביבי, ואני מודה שרק בא לי לאכול עוד ועוד, אבל סוף הסרט כבר ידוע לי מראש: אני יושבת על הכסא בחדר אוכל עם היד על הבטן, הכפתור פתוח כבר, אולי גם שניים, האוכל תקוע לי בגרון, אני מפוצצת, כבד לי, ורקהמחשבה על ללכת לבריכה או לכל מקום אחר שהוא לא מיטה נראית לי כמו חלום בלהות. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא יכולה לחוות שוב את תחושת האיכסה הזו. זה ממש לא עניין של קלוריות עבורי. זה לא הפחד מלהשמין. זה הפחד לא לחיות את חיי במימוש ובסיפוק. בחוסר אנרגיה שרק מכבה אותי ומונע ממני לעשות את כל הדברים האחרים שעושים לי טוב. הפחד להיות תקועה וכבויה. לא לחוות חופש אמיתי בחיי.

בחופשה הזו גיליתי כמה דברים חשובים. האוכל אינו החבר הכי טוב שלי יותר. האוכל הפך להיות סוג של מאהב מניאק. אחד כזה שחושבים שאם נלך אליו נתמלא, אבל בפועל חוזרים ממנו תמיד ריקים וחסרי עמוד שדרה. וכשאני לא מחפשת להתמלא מאותו מאהב אני מוצאת זמן להתמלא מדברים אחרים: מעוד זמן איכות עם הילדה והבן זוג, מעוד קצת צחוק וכיף בבריכה, מהשקט שלי לעצמי בחדר כושר או בכל מקום אחר, מקלילות אינסופית, מאנרגיה שממלאת אותי ומלווה אותי במשך כל היום ומחופשה חלומית שכל כולה כיף גדול.
גיליתי שכשאני קשובה לעצמי,ההכל-כלול הזה דווקא נורא נחמד. אני אוכלת רק כשאני רעבה ולא מתפתה לכל דבר שמציעים רק כי הוא בחינם. ואיזה כיף, ברגע שאני רעבה האוכל תמיד זמין לי, בלי להכין ובלי לטרוח.
והדבר הכי חשוב שגיליתי הוא שנכון, האוכל עוד משחק אצלי תפקיד ולא הכל עוד בא לי בצורה טבעית ואוטומטית, אבל ברור לי היום יותר מתמיד- אני לעולם, אבל לעולם, לא יחזור שוב למקום שהייתי בו. לעולם לא אתן לאוכל לנהל אותי שוב. היום אני המנהלת. קשובה לעצמי, מדויקת ומחוברת למה נכון לי. עם האוכל, ובחיים בכלל.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
שירה (אורח) הגיב ביום רביעי 13.8.14

מרענן למצוא אותך במייל שלי באמצע הצהרים. זה עוזר לי להיזכר בדרך הארוכה הזאת. היא מתחילה באוכל וממשיכה --- כל החיים.
תודה.

הגב
רינה חדד (אורח) הגיב ביום ראשון 17.8.14

שלום
אני מקבלת את הפוסטים שלכם באופן קבוע ונהנית לקרוא.
רציתי להציע, אם זה מתאפשר..
יש לנו עיתון דיגיטלי המופץ בישובי הר חברון וגוש עציון.
האם ניתן להוסיף שם פוסטים נבחרים יחד עם קישור ישיר לאתר הנוכחי שלכם?
תודה, רינה
kolhahar@gmail.com

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שלישי 19.8.14

שלום אהבתי את הפוסט נאבקת גם ולא באמת מצליחה נדמה לי שבמאמר היתה מילה אחת מיותרת והמבין יבין
תמר

הגב