מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום רביעי 27.8.14 2 תגובות לפוסט 18867 צפיות

הצפון והדרום

ילדי המים שלי, שכל היום עברו מהמעיין לבריכה ומהבריכה לג'קוזי, התיישבו לרגע עם צלחת של פויקה ביד, פויקה משובח כמו שרק בעלי יודע לעשות.

רגע אחד של רוגע. אין כמו חופש בצפון בקיץ. הבניאס שוצף למרות החורף השחון, קר במים למרות הכמעט-ארבעים-מעלות בחוץ. ולעת ערב, אין כמו לשבת בנחת בחוץ על סיר פויקה בלי לחשוב על העבודה שצפויה לנו מחר.


צפון, 2014: מסתבר שאין מנוס תחת השמש

ואז פתאום שמענו אותה, את האזעקה.

לא בפעם הראשונה, כמובן, אפילו אצלנו בטלמון שבלב הרי בנימין היא נשמעה כבר ארבע פעמים, אבל באמצע חופשה? בצפון? זה הכי לא מתאים ולא שייך. הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו אם להילחץ או לצחוק.

האמת, כשרק הגענו לצימר שאל מיד יעקב בעלי את בעל הבית: תגיד, אתה יודע מה השאלה הכי חשובה? והוא הרים גבה ולא ממש הצליח לנחש, ויעקב - כמו איש ביטחון בכל רמ"ח ושס"ה - המשיך: איפה כאן המרחב המוגן?

חייכנו. גם בעל הבית חייך. כאן מעבר לכביש יש מקלט, הוא זרק, כאילו שאלנו אותו איפה יש מעיל ומטריה למקרה שפתאום יירד גשם.

המקלט היה נעול.

מה עושים, לא ברור.

די מהר נשמעה הנפילה. ובלב שלנו משהו הדהד לה, לנפילה הזאת. בעצם מהדהד לה כבר לא מעט ימים. על המצב המוזר וההזוי הזה שכל הארץ נתונה בו, על מיליוני סימני שאלה ועל התסכול שנלווה לכל המתרחש.

דווקא בצפון היה נדמה שאפשר אולי לקחת פסק זמן קצר מההדהודים האלה. אבל הנה באה האזעקה ושוב הוכיחה שאין מנוס תחת השמש. לאורך כל הקיץ הזה מהדהדים ומבזיקים לי שברי תמונות מהקיץ ההוא של לפני תשע שנים, ולמרות שאני נזהרת מתובנות נחרצות, ברור לי שיש כאן לא רק סיבה ותוצאה אלא משהו מעבר לזה, משהו כנגד משהו, איזה סוג של "תשובת המשקל" כלשון פרשנינו שאני לא רוצה לפרט, אפילו לא במחשבותיי. אני לא סובלת כשכל מיני אנשים ממהרים לשדך עונשים לחטאים ביומרנות מתנשאת, ולכן אני לא הולכת לכיוון הזה, אפילו לא ביני לביני. אבל גם בלי לעשות כל מיני קישורים, משהו ברגשות של אז והיום כל כך מתערבב לי ויותר מדי דברים נשגבים מבינתי. כאילו ריבונו של עולם סידר לנו כאן איזו סדרת חינוך שעוד לא לגמרי הבנו את כל מלוא משמעותה.

וגם כך, מבלי לסדר את המחשבות, ורק להרגיש, המועקה על הלב כל כך דומה, הסתירה הזאת בין פסטיבל החופש ובין הקושי בזירה הלאומית כל כך מזכיר, עם תפאורה כל כך מוכרת של דרום בוער וכואב ומתפרק; והשמות של כל המושבים והקיבוצים הם אותם שמות, היום הם מוזכרים בהקשר של אזעקות, ואז הם היו שלטים בדרך אל.

בקיץ ההוא של לפני תשע שנים לא יכולתי לשבת בבית. כשהודיעו על צעדת כפר מימון ארזתי אוהל ושקי שינה ותינוקת יונקת וילדים קטנים וירדתי דרומה. כשהודיעו על אופקים שוב ארזתי ושוב נסעתי דרומה לאוהל ולחום ולמאבק. ילדתי הקטנה החלה הולכת שם את צעדיה הראשונים, ובכל שלושת חנויות הנעליים של אופקים חיפשתי סנדלים קטנטנות במידה 18. הייתי מוכנה להיקרא לכל דגל, להתייצב לכל משימה, לחסום בגופי אם צריך, לצעוד ברגליי אם צריך, לצעוק במלא גרוני אם צריך, כל מה שיכול אולי למנוע או להקשות על העוול הבלתי נתפס הזה שנקרא בשם כל כך מלובן "התנתקות". איך, איך אפשר לעשות מהלך כזה, לא מצאתי לנפשי מנוח. איך עוקרים מבתיהם אנשים, איך רומסים את מפעל חייהם, איך מועכים את החלומות והחזון של הפרחת שממה, איך מזלזלים ביכולת העמידה המופלאה של האנשים האלה מול רצחנות-עזה היורה עליהם בלי סוף פצמ"רים וגובה מהם מחירי-דם כבדים כל כך והם נאחזים בנחישות מופלאה באדמת מולדתם, מוכנים להגן ולהפוך את הרצחנות לפריחה וצמיחה. איך אפשר להבטיח שקר כל כך בוטה ולהוליך שולל עם שלם, כאילו שהצעד האכזרי הזה של העקירה נועד לחזק את ביטחון מדינת ישראל. לחזק? על בסיס איזה היגיון? הרי ברור שאם הוא יחזק מישהו, זה רק את האויבים שלנו.


דרום, 2005. "סטודנטים לביולוגיה נגד ניסויים בבני אדם" - נתכב באחד השלטים בצעדת הסטודנטים באופקים

התסכול היה כל כך מר וכואב עד שהרגשתי שהוא משבר את כל הגוף. באותו חופש לא נסענו לשום צימר. נסענו לחומש שבצפון השומרון לביתה של אחותי, להיות איתם כששברו את קירות ביתם וגררו אותם מהבית הראשון שידעו מאז נישואיהם.

והקיץ הזה, יותר מכל הקיצים שעברו מאז, מחייה בי שוב את הכל. איך עומדים בזה אותם שגורשו מביתם והיום גם חיים שם באזורים המופגזים שמול עזה, אני לא יודעת. מאז ומתמיד הם היו אנשים עם כוחות מיוחדים.

ובכל זאת המועקה של הקיץ הזה מצמיחה גם תקווה. תקווה להבנה אחרת, לנצנוצי פיכחון, להתעוררות. אני עוד לא לגמרי יודעת מה התובנות שיילמדו מהקיץ הזה, ומה החיבורים שיתחברו בין הקיץ ההוא לזה, ומה עוד יחלחל ומה עוד יהדהד. יש לי תחושה חזקה בשבועות האחרונים שעוד לא הכל הובן, לא לי ולא לכולנו יחד, ומיום ליום התובנות עוד יילכו ויחלחלו. אבל אם יש משהו שברור ונחוש לי זו התקווה, או הדרישה, שמראות נוראים כאלה, של אנשים נתלשים מביתם, של טרקטורים רומסים בתי חלומות, של חממות פורחות נמעכות בדקות, של בתי כנסת עולים באש על ידי פורעים ערבים – שמראות כאלה לא נראה בארץ הזאת עוד לעולם.  

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
אריק קרמר (אורח) הגיב ביום שישי 29.8.14

הדיבורים על חלון ההזדמנויות שנפתח שוב,ודבריו לאחרונה של הפרטנר אבו,על כך שביבי הסכים לגבולות -67,מעוררים מחדש אימה ופלצות מפני התנתקות 2,כך שאל לנו לשבת שאננים.עם ישראל,יקנה שוב הבטחות שוא של שלום,להזכירך,עדיין רוב רובם של הפוליטיקאים שתמכו בגרוש,לא הביעו חרטה,אדרבה הם בשלהם.
על כן נשליך יהבנו על הקב"ה,ונפעל בכל דרך ליישב את מה שעדיין ברשותנו.

הגב
נחמה גולדבלט (אורח) הגיב ביום ראשון 31.8.14

מאירה ביטאת את ריגשותי לגבי הזיכרונות. מאותו קיץ שאנו הישראלים נלחמנו וניצחנו את עצמינו. וכולנו יצאנו מובסים. הקיץ הזה נתנו לנו שיעור בערכה של אדמת ארצינו.
והתשלום לשיעור זה שולם בדם חיילינו. אני תפילה לאחדות העם, ולהסכמה על ערכי מולדת

הגב