הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום שני 1.9.14 3 תגובות לפוסט 17398 צפיות

לא הבטחתי יונה. גם לא עלה של זית

עכשיו זה מוכח. אני כנראה באמת גרה במקום הכי פסטורלי ושקט בארץ. היו פה בסך הכל איזה שלוש אזעקות לאורך כל התקופה, לא ראינו יירוטים מעל השמיים ולא שמענו פיצוצים בזמן ששתינו את קפה הבוקר שלנו. אפשר לומר שהשגרה פה התנהלה בצורה שאפילו הטרידה אותי לא מעט, כאילו המלחמה ממש פסחה עלינו באיזשהו מקום והדרך היחידה שלי לחוות אותה היא בצורת מבזק מהאפליקציה של ynet.
אך השבוע התבדיתי. השבוע הבנתי שנזקי המלחמה כבר ממש כאן, גם אצלנו.
אנחנו המבוגרים אולי מתורגלים למצבים הקשים הללו, אנחנו כבר יודעים מה זה לחיות במדינת ישראל. אבל בשביל הבת שלי- זו היתה הפעם הראשונה. היא גילתה פתאום שיש לא מעט אנשים שרוצים להרוג אותה. ולא רק שהם רוצים להרוג אותה, הם גם באמת עושים משהו כדי שזה יקרה,והם יורים לעברה טילים כאלה גדולים ומפחידים. היא גם גילתה שהדרך שלה להתגונן זה להיכנס למרחב מוגן או לשכב ולשים ידיים על הראש. היא בפעם בראשונה שמעה מה זו אזעקה. הצליל המפחיד והמלחיץ הזה שמעדכן אותך שזהו, זה קורה ממש עכשיו, עכשיו הם יורים עליך את הטילים, אלו שלא אוהבים אותך ושרוצים שתמות, איך אמא אמרה שקוראים להם? אה, החמאס.

אנחנו מתורגלים בחיים האבסורדים הללו שמייצרת עבורנו המציאות הלא פשוטה פה במרחב ארץ ישראל. אך בשביל הבת שלי זו הפעם הראשונה. וכיאה לפעם ראשונה יש לה המון שאלות. זה מתחיל עם שאלות פשוטות כמו מה זה טיל בכלל ואיפה המרחב המוגן בסופרמרקט,ואם יפגע בי טיל ואני אצטרך להגיע לבית חולים יצטרכו לעשות לי בדיקת דם? וממשיך לשאלות קיומיות, כמו אם יורים עלי טיל ואני שוכבת עם ידיים על הראש והטיל נופל עלי, מה יעזרו הידיים שעל הראש שלי בכלל? אני ימות בכל מקרה. ולמה הם בכלל רוצים להרוג אותי? אני באמת לא עשיתי להם שום דבר רע.
אז החלטתי להציג את התמונה הרחבה והסברתי לה שאנחנו מאד מחוברים לארץ ישראל ולכן תמיד חלמנו לחזור לפה ולהקים פה מדינה. ובאמת, עשינו זאת והגשמנו את החלום. אבל בארץ יש עוד קבוצה של אנשים וגם היא רוצה להקים פה מדינה, כי היא טוענת שגם היא מחוברת מאד לארץ ישראל. ולכן הם יעשו הכל כדי להוציא אותנו מכאן ולשבור אותנו, כי הם רוצים להגשים את החלום שלהם.
"את יודעת מה,אמא, אם הם רוצים את הארץ ואנחנו רוצים את הארץ אז למה שלא נחלק אותה לשתיים? חלק יהיה שלהם וחלק יהיה שלנו". בלי לשים לב הבנתי שאני בעצם מתחילה לנהל עם הבת שלי את השיחה הפוליטית הראשונה שלנו. מהר מאד היא כבר עשתה את החלוקה בראש- הצפון להם והדרום לנו. למה? כי היא לא מוכנה לוותר על אילת.
הסברתי לה שזה רעיון מאד יפה ושבאמת הרבה אנשים חושבים שזהו הפיתרון למצב המאד-מורכב הזה, רק שמדברים על חלוקה למזרח ומערב. היא כמובן דרשה לדעת מה יש במזרח כדי לוודא שהיא לא מפסידה שם משהו חשוב, והופתעה לגלות שגם הבית שלה נמצא שם.
 "ומה עם ירושלים?", היא שאלה, "הם רוצים גם לקחת לנו את עיר הבירה?", ושוב מיהרתי להסביר לה שזוהי עוד מורכבות בדרך לפיתרון, כיוון שגם הם רוצים את ירושלים כעיר בירה ולכן גם את ירושלים יצטרכו לחלק בינינו. ולזה כבר הרבה מאד מאתנו לא מוכנים.
"אם זה אומר שאנחנו נותנים חצי מירושלים אז אני נגד הפיתרון הזה", היא אמרה נחרצות ואני התרגשתי מכמה רגעים של נחת. באמת מזל שזה בא ממנה.
על הדרך גם ניסיתי להרגיע אותה שהכל בסדר, ושאנחנו יודעים איך להגן על עצמנו, ושיש לנו צבא חזק ששומר עלינו ושלא ניתן לאף אחד לשבור אותנו ולקחת לנו את המדינה. ומעבר לזה יש גם הפסקת אש עכשיו ונראה שאנחנו נכנסים לתקופה שקטה ורגועה יותר.
"אבל אמא", היא אמרה לי פתאום בשקט, "אם הם רוצים להרוג אותנו כי הם רוצים את הארץ, אבל הם לא קיבלו אותה, זה אומר שההפסקת אש הזאת היא בכלל לא שווה כי הם בטח ימשיכו לירות עלינו עד שהם יקבלו את הארץ. אז בטח יירו עלינו טילים כל החיים שלי עד שאני אהיה בת 100 בכלל".

באותו רגע, בזמן שאנחנו נוסעות לנו ברכב, והשתיקה פתאום שררה באוויר, אני מציצה עליה מהמראה ורואה את הפנים המתוקות האלה עם העיניים התמימות והמודאגות שמביטות להן החוצה דרך החלון, ורק יכולה לשמוע מבעד לשקט הזה עוד ועוד שאלות שצפות לה בראש עכשיו, מחשבות שהן רק שלה.
תחושת עצב גדולה התחילה לחלחל בי. כמה עצוב הרגע הזה שבו הילד מאבד את ילדותו. כמה עצוב להבין את כל הדברים הגדולים והבלתי נתפסים האלה. אך בעיקר מה שהיה לי עצוב זה שלא יכולתי לתת לה שום תקווה במהלך השיחה הזאת. שלא יכולתי לומר לה: אהובה שלי, זה לא ימשיך ככה עד שתהיי בת 100, כי יהיה שלום בקרוב ונחיה פה בשקט ובשלווה. לא יכולתי לומר לה שהטילים נגמרו ושלא נשמע מהם עוד לעולם. גם לא יכולתי לומר לה שאותם אנשים רעים, כפי שהיא מכנה אותם, הם כבר טובים בעצם והם לא רוצים להרוג אותה יותר. לא יכולתי להבטיח לה יונה ולא עלה של זית.
לא יכולתי לומר לה, אבל היא הבינה לבד. ואולי זה היה החלק הכי עצוב. ראיתי את זה במבט שלה- המבט המפוכח הזה. העצוב אך המלא קור רוח. המבט הזה שהתחיל להבין מה זה לחיות פה במדינת ישראל.
באותו רגע הבנתי כמה קשה לגדל פה ילד. כמה קשה להכניס אותו לתוך מעגל האבסורד הזה, לחנוך אותו במו ידיך ולהכין אותו למציאות חיינו. כמה הייתי רוצה להאמין ששלום הוא אכן אפשרי פה. כמה הייתי רוצה להבטיח אותו לבת שלי. אבל הדבר היחידי שהצלחתי לומר לה זה שתמיד נמשיך לרצות אותו, את השלום הזה שכולם מדברים עליו. תמיד.
כל המציאות המורכבת הזו שאנו חיים בה גורמת לי תמיד להיות חזקה ואיתנה, להבין שאני חלק ממשהו גדול ומשמעותי, לקום על הרגלים ולצעוד קדימה בגאון. אני מודה שהפעם נשברתי. הפעם תרשו לי בעיקר להיות עצובה.


 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
עמית (אורח) הגיב ביום שני 1.9.14

חזק וכל כך מרגש!!
מדהימה הקטנה שלך

הגב
עמית (אורח) הגיב ביום שני 1.9.14

חזק וכל כך מרגש!!
מדהימה הקטנה שלך

הגב
יעל (אורח) הגיב ביום שלישי 2.9.14

גדלתי והתחנכתי בצד ה"ימני" של המפה הפוליטית. גם בחיים הבוגרים שלי אני נוטה יותר לשם מאשר אחרת. גם אני אמא לילדה שאבדה חלק מהתמימות שלה בקיץ הקשה הזה. ומלאת כעסים. על החמאס, על עצם קיומם של אנשים "רעים", ועוד. אבל אני גם שואלת את עצמי במראה, אם הקב"ה לא שם אותנו פה עלי אדמות כדי שכן נמצא פתרון. אם תיקון הבריאה ותפקידנו כבני אנוש הוא לא למצוא דרך. הרוע קיים וצריך לעמוד מולו איתנים ונחושים. אבל באמת באמת באמת לא כדי לגדל לנצח דורות על גבי דורות שילמדו מלחמה וחרב מה היא. יש המון רצח בעולם הזה, המון מלחמות, המון צבאות... מרגישה שבני האנוש לא מקיימים את ייעודם - לשנות את המעגל הזה ולהביא ולהצמיח את העולם למקום טוב יותר.

הגב