כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום חמישי 4.9.14 8 תגובות לפוסט 19816 צפיות

ילד קרוב רחוק

הרגע הזה בערב, כשהקטנים ישנים לקראת תחילת שנת הלימודים ויש ציפייה לבכור שיחזור ממגרש הכדורסל וייכנס בשקט לחדרי, וייתן לי נשיקת לילה טוב, ו... זה לא קורה. הערב הראשון אחרי שהפקדתי אותו בפנימיה (רק ראשון עד חמישי, בלי סופי שבוע), והשקט הזה והחדר שלו, זה שצמוד לשלי שנשאר ריק ושקט. ערב שבו לא שועטים למטבח חמישה ג'מוסים רעבים ומכינים לעצמם משהו לאכול ומרוקנים את המקרר בצהלות.

משתדלת לא להיות "פולניה" ולא לנג'ס בטלפון. שולחת וואצאפ אחד בבוקר. מקבלת תשובה בצהריים ש"דווקא סבבה פה". יודעת שהשארתי אותו במקום הכי מתאים לו בעולם. אחרי שנתיים לא ברורות בחטיבת ביניים שבישיבה תיכונית רגילה, שמתוכם כבר שנה אנחנו מחפשים את המקום המתאים בשבילו, מצאנו רק בחופש הגדול את מה שחיפשנו. הם יסודיים ממש שם ב'רגבים'. ריאיון, קורות חיים וטלפונים לממליצים. מזל שיש לי ילד מדהים שכולם יכולים להגיד עליו רק דברים טובים, גם אם הוא לא בדיוק ב"שטנץ". מאוד מאתגר לגדל ילד עם דעות מוצקות וחיפוש מתמיד אחר האמת. ילד כזה שלא נח אל מול חצאי תשובות. מתבגר שכל הזמן מקשה ושואל. משלם את המחיר של להיות יוצא דופן. מנהיג מלידה. מלא ביטחון אבל רגיש כלפי האחר.

שבועיים ארוכים של ציפייה לתשובה. לא מצליחה לדמיין מציאות שבה אחרי שסוף סוף מצאנו את שביקשנו, הם עונים בשלילה. מלחמה, בלגאן, קיץ הפוך. אבל אני לא מוותרת. שולחת סמס מנומס ושואלת שוב אם יש תשובה. בשבוע השלישי מתקבל מייל עם טופס רישום! אני בוכה מאושר איזה עשר דקות רצופות. כל האוויר משתחרר ואני לוקחת נשימה חדשה...

אז הוא הולך לבלות ארבע שנים עם מחנכים נפלאים, חברים טובים והרבה עבודה בשדות, בחממות, במטעים, במדגה וברפת. כל עבודה חקלאית שיש בקיבוצי ומושבי העמק. וכמובן להוציא בגרות מעולה כי זה חלק ממה ש"צריך לעשות" ולא מוותרים. הוא לקח איתו נעלי עבודה לבוקר, כפכפים לצהריים ונעלי ספורט לערב. יש לו מגבת למקלחת ומגבת לקפיצה למעיין. וכמובן הוא ילמד לנהל תורנות ניקיון ולהשכים את עצמו בחמש וחצי בבוקר אחרי שנים שאני מעירה אותו דקה ורבע לפני הצלצול.

כמובן שליוויתי אותו לחדר החדש. עזרתי לסדר את הארון, דפקתי כמה מסמרים ושיפצרתי כל מה שיכולתי. פתחתי רשימה של חוסרים והוספתי שם את כל מה שעוד צריך לצייד כדי שיהיה נוח. ואז שחררתי אותו לדרכו... שיתמודד... עומדת ליד הרכב וצופה בו צועד אל עבר המרחב החדש.

בדרך הארוכה חזרה הביתה חשבתי לעצמי שהבן השני שלי לא היה שורד שם עשר דקות. קטע טוב להבין שלכל אחד יש את האישיות שלו ואת המסלול שנועד עבורו. יש לי תפקיד חשוב, אפילו קריטי, בהבנת האישיות והצרכים של כל ילד ובחיפוש אחרי מסגרת שתאפשר לו להוציא את הכוחות שלו באופן חיובי וטוב, בדרך שלו. מרתק לראות כל אחד משלושת הנסיכים שלי גדל לכיוון של ממלכה אחרת.

אנחנו מדברים בטלפון לדקה וחצי. המון רעש רקע של שלושת חבריו החדשים לחדר. הסובבים מתכתבים עם המילים שהוא עונה לי והוא מדבר איתם ועונה להם תוך כדי. שומעת אותו בקול בטוח, חברי, לא מפחד. מרגישה את העיצוב שלו מתחיל מהמקום שהאחרים נגמרים. פשוט מדהים.

ברור שיהיו דמעות של קושי (גם שלי וגם שלו), אבל אני כל כך מחכה להן כי מתוכן תבוא צמיחה ענקית.

נזכרת בשנים בהן אני ביליתי באולפנה, ומתגעגעת לחופש הזה. עם כל החוקים, הצלחתי לגדול שם. בדשא הענק. בארוחות (הטובות יש לומר) ובתורנות שטיפת כלים בחדר האוכל הגדול עם עוד כל כך הרבה בנות. השהייה עם החברות שהפכו כל כך קרובות שלעיתים יצרו יותר מדי רעש אבל ברוב המקרים היו לצידי, מאתגרות וטובות (עדיין נפגשות פעמיים-שלוש בשנה). זר לא יבין זאת. האווירה שיש במקומות שמתיישבים עליך בול. הריחוק מהבית שגורם להעריך את החזרה הביתה. מחכה כבר שהוא יגיע כדי להכין לו את האוכל שהוא אוהב. הוא כבר הזמין בראוניז וביקש שאשמור קופסא כדי שיוכל לקחת גם ביום ראשון.

אני יודעת שלארבע השנים הקרובות יש השפעה מכריעה על שארית חייו, ולכן למרות העובדה שלא דמיינתי שאשלח ילד לישון כל השבוע במקום אחר, אני בוחרת לאפשר לו לעצב את הנפרדות שלו ממני ולמצוא את דרכו בין השבילים היותר רחוקים.

זה לא פשוט. אחרי הקיץ האחרון, הדבר האחרון שאני יכולה לדמיין זה את הנער שלי מתנייד בעצמו למרחק של שעה וחצי נסיעה. לכן לקחתי על עצמי להסיע אותו. זה נותן לנו זמן איכות של שיחה נעימה ומוסיקה טובה שיוצרת חלל של שיתוף. חושבת על מרחב אחר של מציאות שבה אין פחד בכבישים ונערים ונערות יכולים לטייל ולנסוע כאוות נפשם, ונעצבת אל ליבי שלא כך.

לא ממש דואגת לו. יודעת שהקשר שלנו כל כך מיוחד שהוא שלי לנצח. אולי יותר דואגת לי, איך יעברו לי הימים והלילות עד לפעם הבאה שיגיע הביתה (ממש עוד שלושה וחצי ימים)... ובעיקר, אוהבת אותו!

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
8 תגובות לפוסט זה
לילך (אורח) הגיב ביום חמישי 4.9.14

כתבת מרגש, כרגיל.
חושבת מה יקרה כשהבכור שלי יגיע לגיל, והוא עוד לא בן 4.
בינתיים מציצה בשבילים על הבכור שלך, משתדלת לא להעיק, ומחכה לביקור. מתי שירצה.
חיבוקים

הגב
יפה גליקמן (אורח) הגיב ביום שישי 5.9.14

כתבתי תגובה וכשעשיתי לה ENTER היא נמחקה.
אמחזר אותה אך אשמח אם תבדקו את המנגנון ולמה זה קרה.

הגב
יפה גליקמן (אורח) הגיב ביום שישי 5.9.14

כתבתי תגובה וכשעשיתי לה ENTER היא נמחקה.
אמחזר אותה אך אשמח אם תבדקו את המנגנון ולמה זה קרה.

הגב
נטע (אורח) הגיב ביום ראשון 7.9.14

מרגש מאד! התחברתי

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 10.9.14

אני מאד מזדהה איתך, אנחנו שולחים ילד רחוק מאיתנו כדי לאפשר לו להיפרד מאיתנו שיוכל לעוף ולצמוח , זה מדהים איך הם חוזרים אחרי 4 שנים גדולים וחסונים ומדברים איתך בגובה העיניים חכמים נבונים מוכנים לחיים עושים את הבחירות שלהם עם שיקולי דעת עם מבט ריאלי, ואת כאמא עומדת מתפעמת ואוו זה הילד הקטן שלי.

הגב
פנינה יאראק (אורח) הגיב ביום ראשון 28.9.14

כמה מרגש וחשוב לזרום עם הילד למקום שטוב לו, יחד עם פיקוח ( חלקו סמוי...) שבאמת טוב לו ומתנהגים אתו טוב... אין ספק שהוא יערך עוד יותר את הבית. אם את מתגעגעת- את יכולה לקפוץ לבקר?? שתהיה לו ולכולנו שנה נהדרת ורק טוב

הגב
קוראת (אורח) הגיב ביום ראשון 5.10.14

רגבים היא מסגרת מקסימה, ואת נשמעת אמא מקסימה. שיהיה בהצלחה לשניכם!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שבת 6.6.15

תודה נשמה!!! טוב שאת שם. משגיחה כמו מרים בין הקנים על גדת הנהר...

הגב