תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום שני 22.9.14 3 תגובות לפוסט 16661 צפיות

סליחות

אווירת הסליחות בחודש אלול שמורגשת בכל בית ספרדי, וכוללת בתוכה חוויות כמו ספינג'ים חמים ותה רותח מלווים בנגינות מרוקאיות עתיקות, בתוך חבורה מלוכדת שקמה השכם בבוקר ושותפה למהלך מיוחד (בעוד אחיהם האשכנזים נמצאים עמוק במיטה) - לצערי לרוב לא מורגשת אצלנו בבית. אייל אמנם קם מוקדם מאוד בבוקר, ולעיתים הוא לא קם כי הבוקר הוא המשך רצוף של הלילה וגם של היום שקדם לו, אבל הוא לא בבית, הוא בצבא, ולמרות שאנחנו אסרפים מדורי דורות אנחנו לא כל כך מחוברים לאווירה הזו.

השנה חודש אלול בבת אחת קיבל משמעות שונה.

 מוקדם מאוד בבוקר, חושך בחוץ, השעון המעורר מצלצל. זה לא השעון שלי כך שאני יודעת שעוד נותרה לי שעה שלמה של חרופ עמוק שאותו אני מבצעת עם חיוך גדול. השעון מצלצל עבור הבן שלי ניצן, שרק לפני חצי שנה חגג בר מצווה, ובסרט שעשינו לו ומידי פעם אנחנו עדיין נהנים לצפות בו יש לו קול של ילד. מדהים כמה הוא גדל בחודשים האחרונים, ולאט לאט הופך לגבר קטן. להיכנס ככה לעולם של גדולים זה תמיד מורכב, אבל כשאבא שלך לא נמצא כמעט בבית זה מורכב שבעתיים. הילד המדהים הזה קם כל בוקר כשבחוץ עדיין חושך, ומנסה למצוא לעצמו דרך להגיע למטה, לישוב. כל בוקר זה פרויקט מורכב שדורש ממנו לעיתים גם הליכה ברגל. והוא לא מוותר, מביא איתו את הנחישות האומץ וההתמדה שירש מאבא שלו, רק שבניגוד אליו הוא עושה זאת לבד. אותי זה ממלא בגאווה, וחשבתי לעצמי שזו חוויה פרטית שלנו עד שהתחלתי לגלות כמה אנשים מסביב מרגישים שבזכותו הם מקבלים גם הם את הכוח לקום ולהגיע. לאט לאט התחלתי לקבל תגובות מרגשות של שכנים קרובים ורחוקים שמצאו אותו באמצע הדרך צועד, ולקחו אותו טרמפ כשהם מרגישים שאם הוא כל כך מתאמץ לקום בבוקר לסליחות אז איך הם יכולים לוותר לעצמם, או כאלה שסיפרו על התחושה שרק בשבילו הם קמים השכם בבוקר כדי לעזור לו להגיע בזמן.

 

אם בעבר היו לי תהיות על איך ייראו הילדים שלנו, כשרק אני - החוזרת בתשובה - נמצאת אתם ואין לי מושג איך מפצחים דף גמרא וגם לא ממש גדלתי על "כה עשו חכמינו", היום אני מבינה שזה בכלל לא משנה. הבן המתוק שלי הוכיח לי שמספיק שארצה, מספיק שאתפלל, מספיק שאשאף ואקווה למשהו, ולמרות שמעולם לא קמתי לסליחות ולמרות שבמשך שנים אף אחד לא קם איתו ולקח אותו, הוא הרגיש שזה מה שאבא שלו ואני רוצים ובלי לבקש ובלי לדבר הוא פשוט קם והולך, ואפילו עושה זאת בשמחה ומצליח לעורר ולסחוב איתו עוד כמה אנשים, ולמלא את הבית שלנו באותה אווירת סליחות מדהימה של חודש אלול.

רגע לפני ראש השנה אני מרגישה שקיבלתי את המתנה הגדולה הזו שיצרה אצלי וודאות פנימית שהבית שלנו הולך בדרך הנכונה; שלמרות שאבא לא תמיד נמצא כל מה שהוא הביא איתו מהבית וכל מה שהוא ואני מאמינים בו, למרות שבעצמנו אנחנו לא תמיד מצליחים לממש בפועל, עובר ומחלחל לילדים שלנו.

חשבתי לעצמי שזה בדיוק העניין הזה עם סליחות. גם אם כל השנה אנחנו לא רגילים לבקש סליחה, גם אם אנחנו לא ממש מצליחים לעשות את זה, הזמן הזה של חודש אלול מזכיר לנו שזה קיים בתוכנו ואנחנו מוזמנים לפתוח את הערוץ הזה. לסלוח לעצמנו, לסלוח לסובבים אותנו, לסלוח למציאות שלא תמיד התנהלה לטובתנו; להבין שהסליחה הזו טמונה בנו עמוק בפנים, וכשנגלה אותה היא מסוגלת לסחוף אחריה גם אחרים.

מאחלת לכולנו שנה של סליחות, שנה של התחלות חדשות, ובעיקר שנה מלאה באמון שלנו בעצמנו ובדרך שאנחנו צועדים בה.

שנה טובה

תמר

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום שלישי 23.9.14

ממש ריגשת אותי!

הגב
אביבית (אורח) הגיב ביום שלישי 23.9.14

ריגשת אותי מאוד! שנזכה כולנו. שנה טובה!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שלישי 23.9.14

מרגש ומפעים!
תמיד נהנית לקרוא דברים שאת כותבת והפעם נהניתי במיוחד, ממש מכניס לאווירה...
גילוי נאות- אני זוכרת אותך מהילדות ברחוב הכוכב... :)

הגב