טליה יצחקי
טליה יצחקי בת 32, מורה למחול, גרה בגבעת הראל. יום חמישי 13.11.14 6 תגובות לפוסט 14375 צפיות

כשנולדת בפעם השנייה

החתונה הגדולה הפכה לשמחה הכפולה של כולנו. החתונה סגרה את המעגל הזה - מעגל שנפתח ברגעי האימה בפארק, בעת צילומי הקליפ לחתונה, כשלפתע נפלת למים; ונסגר ביום זה, כשביום החתונה אתה יוצא מבית החולים בריא ושלם. היינו באורות! רקדנו מאושר ומהודיה לקב"ה. ולא היתה התרגשות גדולה יותר עבורי כשאבא לקח אותך אתו לברך מתחת לחופה את ברכת "משמח חתן עם הכלה". כי רק לפני שבוע - מי היה מאמין?

זיו ישראל שלי, במשך תשעה ימים שהינו, אני ואתה, במחלקת טיפול נמרץ ילדים שבבית החולים תל השומר. תשעה ימים כסמל לתשעה חודשים, כמו עובר בבטן אמו. היינו כאחד.

הגענו לשם כשאתה כמעט ללא רוח חיים - מחוסר הכרה, לבן, מונשם אבל עם דופק. וכך הייתי גם אני - לבנה וחיוורת, מנותקת מהעולם הזה - מחוברת אליו, מונשמת מפרק תהילים הצרוב בזיכרוני, אבל עם דופק - רוח של נחישות ולחימה נושבת בתוכי ואני מחליטה שאנחנו מכאן נצא רק ביחד, יד ביד.

ביום שישי, כשהגעתי בפעם הראשונה למחלקת טיפול נמרץ על מנת לראות אותך, לא הייתי מסוגלת להיכנס. כבר מפתח הדלת אפשר היה לראות אותך שוכב, מחובר להמון מכונות וצינורות מכל עבר, מכוסה באיזו חליפת ניילון, ואני נשברתי למול המראה שלך. סבתא של תינוקת אחרת במחלקה ראתה וניגשה אלי: "אולי זה לא כל כך מתאים עכשיו", היא אמרה, "אבל כשאת ניגשת אליו - את חייבת להיות חזקה בשבילו ולשדר לו שהכל יהיה בסדר. הם מרגישים את זה וזה נותן להם כוחות". בהיתי בה ותהיתי: איך עושים את זה?

ראשון היה יום של עליות וירידות בשבילנו: בבדיקה ראשונה הריאות מתפקדות, בדיקה אחר כך - הדלקת מחריפה ולא תוכל להסתדר לנשום לבדך. רגע אחד הלב עובד יפה ורגע הוא זקוק לתמיכה חיצונית. רגע אחד לחץ הדם תקין ופתאום אתה זקוק למנת דם. והנה באה הרופאה ומדברת על המושג "נזק מוחי" כמשהו וודאי. ואני, אני מחפשת במה להיאחז. כל ירידה שלך שוברת ומורידה גם אותי.

ביום שני חל אצלנו המהפך - נולדנו מחדש. זה התחיל כשהצלחת לנשום לבדך. חיכינו בחוץ ולפתע הרופאה קראה: "אמא בואי, הוא נושם לבד". אני התפרצתי למחלקה בקריאות התרגשות ובכי והרופא אמר לי: "אמא חכי, זה עוד לא הזמן",  ואני ידעתי שהוא צודק, שהחשש הגדול הוא בעיקר למוח, ובכל זאת - זה היה שלב ראשון בלידה.

לאט לאט התעוררת, מידי פעם אפילו ניסית לפקוח עיניים, ואז קרה הדבר לו כל כך חיכיתי: אמרת אמא. זה היה יותר כמו "מה" ובקול צרוד וחלש, אבל זה היה אמא.

אני המשכתי להיות לידך, לשיר ולדבר אליך, ותוך כדי שאלתי אותך אם אתה רוצה בלון שמישהו הביא לך. ואתה בטבעיות גמורה, הנעת את כתפיך והבעת מחאה כמו שרק אתה יודע, והיית אותו זיו שלנו. כל כך הרבה הכינו אותנו שגם כשתקום, ייקח לך זמן לחזור לעצמך ואולי בהתחלה לא כל כך נכיר אותך, והנה, אומנם אתה שוכב, בעיניים עצומות, בקושי זז ומדבר, אבל זה לגמרי אתה. ומאותו רגע אני ידעתי: ה' הציל אותך, זיו ישראל, ה' השיב אותך אלינו. זכינו בך בחזרה. אותו לילה הלכתי לישון כשליבי קל עלי ומלא בנחת של הודיה. גם אני, כמוך, הצלחתי סוף סוף לנשום.

מכאן השתקמנו במהירות מדהימה וכמו לראות תינוק בשנתו הראשונה גדל ומתפתח, כך אנחנו צפינו והתרגשנו מכל צעד קדימה שלך: פקיחת העיניים, המאכל הראשון, המילים הראשונות, אחיזת הכפית, החיוך הראשון, ישיבה בגב זקוף, זחילה, הליכה...

במחלקה כמעט ולא זזת, עד שבאו האחים שלך ואתה הופך לילד חזק ושמח. התחלת ללכת, לרוץ, לטפס ולקפוץ. נכון שעוד התנדנדת ומעדת והתעייפת מהר, אבל חזרת להיות האח הקטן של מלאכי, יותם וגלעד, עם כל המשחקים, השטויות והצחוקים שלכם. אני ואיתן התמוגגנו מאושר.

ביום שישי האחרון באה לבקר אותנו משפחה שלא הכרנו לפני כן. כשהאם קלטה אותי היא ישר התחילה לחבק אותי, לבכות ולהתרגש. "את לא מכירה אותי", היא אמרה, "אנחנו ישבנו בפארק, אנחנו ראינו הכל..." רעד גדול אחז בי - הם חזו ברגעי האימה. "ראינו כמה זמן חיפשתם אותו, כמה זמן עד שהגיע האמבולנס. עקבתי אחריו בחדשות והייתי חייבת לראות אותו בשביל להאמין". הראיתי לה את זיו שישב במרחק מה מאתנו ושיחק עם אחיו, והיא עומדת נפעמת ודמעות של התרגשות זולגות מעיניה. "אני אתאיסטית", היא אומרת, "אני לא מאמינה באלוקים, אבל אחרי זה - אין לי ברירה". אני נזכרת במשפט הזה שנחקק במוחי ותוהה: ואולי בזכות זה זכינו?

יום ראשון - יום סגירת המעגל. יום גדוש וטעון ברגשות. השתחררנו, נפרדנו מהצוות הרפואי הנפלא שגם בהם נגעת וריגשת, ועזבנו את בית החולים ביחד, יד ביד. הגחנו לאוויר העולם.

ההתרגשות הלכה וגברה עם החזרה הביתה, לגבעת הראל, שם זכינו בקבלת פנים מחממת ומרגשת עד דמעות, מהשכנות והחברות היקרות שלא הפסיקו כל התקופה הזו לעזור ולתמוך, וגם באותו יום - בהכנה לחתונה.


אני במסיבת ההודיה. ה' נתן לך חיים בפעם השנייה

זיו ישראל שלי, ה' חיבק אותך פעמיים, בלידתך ובתחייתך השנייה. ה' שמר על הדופק שלך במים, הציף אותך כך שמכנסיך בצבצו, ואביך הצליח למצוא אותך בתוך המים השחורים. שלח שליחים בדמות סבתך, שהיא גם נהגת אמבולנס בהתנדבות, צוות מד"א וצוות הרופאים והאחיות של טיפול נמרץ ילדים תל-השומר, שכולם ביצעו את הטיפול בך בצורה הטובה ביותר. ה' נתן לך את החיים בפעם השנייה.

אני מאחלת לך, זיו ישראל, שלא תשכח מי חיבק אותך פעמיים, שאורו יילך לפניך, ובדרכו תלך.

 

 

 

 

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
6 תגובות לפוסט זה
רעות (אורח) הגיב ביום שישי 14.11.14

וואו... ריגשת כל כך!!! אני עם דמעות בעיניים....
שתראו תמיד טוב, ושזיו ישראל המתוק יגדל לחיים של אושר וברכה בכל!

הגב
מיכל (אורח) הגיב ביום שישי 14.11.14

טליוש! איזו אמא מדהימה.. כולנו התרגשנו מהנס הגדול הזה, ואין ספק שזה היה אחד הניסים הגדולים שידענו.

הגב
טליה יצחקי
טליה יצחקי הגיב ביום חמישי 20.11.14

קיבלנו המון כוחות מהמשפחה, מהחברים ומעם ישראל. הפתיע והדהים אותנו לגלות לכמה אנשים ומעגלים הסיפור שלנו הגיע ונגע. עצם הידיעה שאתה לא לבד במערכה והמונים מאחוריך, נותנת חוזק ואמונה במה שנראה בלתי אפשרי. תודה!

הגב
טובי (אורח) הגיב ביום ראשון 23.11.14

מרגש ממש! והלוואי ונוכל להרגיש איך ה' מחייה ומשמח אותנו בכל יום ממש! (בלי שקורה משהו מלחיץ במיוחד)... "מודה אני לפניך ... שהחזרת בי נשמתי"!

הגב
גלית (אורח) הגיב ביום ראשון 23.11.14

טליושה המקסימה
ממש מרגש!
שתמשיכו לרוות נחת מזיו ומשאר המתוקים
ורק בשורות טובות ושמחות

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 29.1.15

וואו מרגש עד דמעות!!תודה לה' שילווה אתכם רק טוב וחסד כל הימים

הגב