מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום רביעי 19.11.14 אין תגובות 16980 צפיות

לגעת בעומק הנשי

רק כשהגעתי הביתה – חסרת נשימה ומתנצלת - בסופו של יום ארוך ומרתק, הבנתי כמה מתח היה בה, בנסיעה האחרונה הזו. אפילו אני לא יכולה להיות שוות נפש בדרכים המפותלות והחשוכות שלנו, אז בטח לא שלוש הנשים שברכבי, שאף פעם עוד לא היו כאן אצלנו בבנימין. בשבילן זה ממש לא שייך, התחננתי בתוך תוכי, שרק לא יחוו את החוויה המפחידה הזו של מטח אבנים פתאומי מתוך החושך. שרק לא יסתיים כך בשבילן היום המיוחד הזה.

המיניבוס ובו שאר הבלוגריות של סלונה המשיך לו מזמן לתל אביב, אבל הן, שהחנו בבוקר את רכבן בצומת שילת, נסעו איתי. נווה צוף מאחורינו, ומה טומן בחובו החושך שלפנינו. עד כמה שיכולתי ניסיתי לא להודות בו, במתח הזה, גם לא ביני לביני, לא לתת לו מקום ונוכחות. קשקשנו כמו שארבע נשים לרוב יודעות לעשות מצוין – על שכחת תיקים ובנים מתגייסים ותחנות בחיים, לא רוצות להקשיב לרדיו המוחלש המדווח על יום של דקירות ואבנים והפגנות זעם.

וכשהגעתי הביתה ונשמתי לרווחה ונתתי לתמונות ולמילים של היום לצוף ולעלות, הרגשתי בעיקר כמה הייתי רוצה עוד. לשבת ברוגע כאילו אין לאן למהר ולהכיר אותן באמת, את הבלוגריות של סלונה שבאו אלינו מכל הארץ לכבוד שנתיים לבלוג שלנו "מתנחלות ברשת". לגעת במה שמסתתר מאחורי צבע השיער והשפתון והחולצה והמצלמה – שדי בהם כדי לעצב פער ולקבע ריחוק, אם רק ניתן להם. להבין איזה מין מאמץ נדרש מהן כדי לבוא עד אלינו לכאן, כמה רחבים היו הצעדים שנדרשו מהן כדי לטפס על הגשר. 

וכששכנתי בת גלים שער, שאיתה נפגשנו בשעת בוקר מאוחרת בבית הקפה "בד בבד" שסמוך לטלמון, פתחה בפנינו באומץ צוהר קטן לכאבה הבלתי נתפס, הבנתי: כשאני רואה מולי אישה ונדמה לי שאני יודעת פחות או יותר מי היא, אז ממש לא. כי האמת היא שאין לי שום מושג מה כובד משקולות-הכאב שהיא נושאת על לבה. ובצדם נוכחים גם חיבוטי נפש ודילמות כבדות, ודאגה לעתיד המדינה, ותובנות חיים, והגדרות-מציאות. והם שמעצבים את חייה, ובונים את אישיותה, והם משמעותיים פי כמה וכמה מהעמדות הפוליטיות שבהם בחרה. ולמה, שאלתי את עצמי, ומאיפה, באה ההרגשה השקטה הזו שזה כל כך נכון לי לנסות ולמצוא את העומק הנשי והאישי והרגשי הזה שיש בכל אחת מאיתנו, ולגלות כמה גם אני. וכמה מחבר ומשותף ודומה, ומאפיל על חילוקי הדעות. 

 

והוקל לי להבין שעברתי בשנים האחרונות תהליך ביני לביני. אני מודה, היו שנים שבהן בכל פעם שנתקלתי במישהו שסבר שאין מנוס מפיתרון מדיני שמשמעותו גירושי מביתי, מיד קפץ בי איזה מנגנון הגנה אוטומטי ושלף עוינות והתקפדות וקוצים. ומאותו רגע ואילך, שיח מכבד ומקרב לא היה אפשרי. מתי ואיך ומה קרה שאני אחרת היום, אני מנסה להיזכר. זה היה תהליך איטי של התבגרות ותובנות שבאו עם החיים ואני אפילו לא יודעת להצביע על התחנות. אבל היום אני יודעת גם להקשיב למי שהפתרון שלה הוא תרחיש האימים שלי ואפילו לאהוב אותה, וזה לא סותר. 


בסדנת נפחות באולפנת דולב המדהימה שבה פתחנו את הבוקר

האם ההבשלה הזו היא פרטית שלי, או שהחברה הישראלית כולה אט אט עוברת משהו, אני תוהה. ויודעת שיש משהו פשוט לא נכון בהסתגרות שלנו אי שם הרחק על ההרים הגבוהים, מעבר לקווים הפסיכולוגיים והאחרים, ואיזה קול פנימי לוחש לי כל הזמן שאני חייבת אחרת. שאנחנו חייבים לדבר. ולהבין. ולגשר, ולאהוב. כמו במשפחה, למרות כל הפערים. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה