מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום ראשון 23.11.14 1 תגובות לפוסט 16202 צפיות

בדיקת ראיה

לפני כמה שבועות במסגרת העבודה, לקחנו חלק בסדנת יצירתיות, כדי לנסות ולהעלות רעיונות חדשים בעבודת התקשורת וההסברה. אחת המשימות היתה לקחת שלושה פריטים מהתיק הפרטי שמסמלים את התפקודים השונים שלנו בחיים. בעודי נוברת בין קבלות ישנות, קליפסים לשיער, כרטיסי ביקור ומפתחות, נתקלתי במשקפיים שלי. משקפי הראיה שמלוות אותי כבר מימי בית הספר המוקדמים, נבחרו כפריט המושלם שמלווה אותי כל חיי הן בעולם האישי והן בעולם המקצועי, הרצון לראות ולהראות את המציאות לסובבים אותי. המשקפיים הם אלו שהובילו אותי לעבוד במחלקת תקשורת והסברה בבנימין, מתוך רצון לחדד את המציאות היהודית ביו”ש למי שלא מכיר אותה, ובעצם דווקא לאלו שמכירים אך לא רואים את כל הצדדים שבה.

***

לאחרונה השתתפתי בסיור יוצא דופן, שונה ממאות סיורים שבהם השתתפתי בעבר. הסיורים הסטנדרטים שלי הם תמיד עם מבקרים מחו”ל, לרוב לא יהודים, וסובבים סביב פוליטיקה אינסופית. הסיור הזה היה שונה מתחילתו ועד סופו. יצאנו עם בלוגריות מסלונה, קבוצת נשים ממקומות שונים בארץ שבאו “לחצות קווים”, לראות צדדים אחרים ביהודה ושומרון, ולקחת חלק איתנו בדיאלוג משותף. בבוקר הסיור לקחתי איתי כמובן את המשקפיים שלי. הם אמנם נשארו בתיק (העדשות ניצחו את הזגוגיות) אבל הגעתי לסיור עם הרצון להראות, להצביע, להאיר את המציאות כפי שאנו חיים אותה.


תמר מדריכה את הסיור בשילה הקדומה  

איכשהו גם המשקפיים הדמיוניות האלה נשארו בתיק. מצאתי את עצמי עוברת את הסיור יחד איתן, מתרגשת מהעוצמה שמוקרנת מהמחנכים באולפנת דולב, מהאמונה האינסופית שלהם בבנות למרות כל הקשיים. אומנם אחת השאלות הראשונות היתה האם לבנות לא אכפת שמכריחים אותן לעבור את הקו הירוק, אבל ברגע שההערה הזו נזרקה לאוויר הצלחנו להשאיר את הקו הירוק שם בצד ולהבין שזה לא העניין פה, מה שמשנה באמת הוא שהתיכון הזה הוא אחד הפרויקטים החינוכיים המשמעותיים ביותר שקיימים היום.

במפגש בארוחת הצהריים, כשבת גלים שער סיפרה שבא לה לשכב על הרצפה כמו ביתה בת הארבע ולבכות שהיא רוצה את גיל-עד בחזרה, הרגשתי שכולנו שם ביחד מזילות דמעה וכואבות את הכאב שלה, רוצות בשבילה את אותו הדבר בדיוק. עמדנו יחדיו בתצפית מקידה, בנקודה בה בקעת הירדן נפרשת מול העיניים ושאפנו בשאיפות עמוקות את המרחבים, אך בלי לפספס את הכפרים הערביים המנקדים את האופק ומזכירים לנו שהפסטורליות היא סוג של מציאות מדומה.

באתי לסיור הזה מתוך ציפיה שהפוליטיקה, כמו תמיד, תעטוף כל שיחה וכל דיון, אבל משום מה הצלחתי שלא להרגיש את זה יותר מדי במהלך היום. הרגשתי שהשיח הנשי מאפשר לנו לבנות משהו משותף, ולשכוח ליום אחד את המחלוקות. חשתי שיש כנות אמיתית ואיזושהי אחווה ישראלית שלצערי לא יוצא לי להרגיש כשאני עם מבקרים מחו”ל. הם אמנם מנומסים יותר וחצופים פחות, ובכל זאת זה לא אותו דבר.

 

לקראת סוף היום, הפוליטיקה חזרה לעשות ביקור בית בשיחה שהתעוררה ביני לבין אחת הבלוגריות, מורה בבית ספר. בסיור בתל שילה היא תהתה כיצד יתכן שבתי ספר מגיעים לתל שילה ועוברים את הקו הירוק, ובניסיון להסביר לה את עמדתי בעניין, הרגשתי שאולי הגיע הזמן לחזור לעשות בדיקת ראיה.

בשיח על יהודה ושומרון אנחנו לרוב מנסים לגייס כל נתון שמאפשר להוכיח שחשוב להחזיק ביו”ש, שהחיים בדו קיום הם אפשריים, כי זה מה שקורה ביפו ובחיפה ובבאר שבע, שמדולב אפשר לראות את מגדלי עזריאלי והנה עוד מטוס עובר בשמיים בדרך לנתב”ג ומוכיח לנו שהארץ קטנה מכדי לחלק אותה, קל וחומר כשמדובר באויב. אומרים בלהט שפתרון שתי המדינות הוא לא רלוונטי, לא מוסרי ולא צודק, אבל שוכחים לציין שהדבר היחיד שמציל אותנו מהפתרון הפופולרי והמסוכן הזה הוא העובדה שהעם הערבי ממשיך בעקביות מרשימה להרוס לעצמו כל אפשרות לריבונות מאז 47′.

כל אלה נכונים בעיניי ולמרות זאת כשהשאלה שלה יצאה לאויר העולם הרגשתי שהשיח הפוליטי ממשיך לעקר אותנו, להשכיח את העיקר. הקו הירוק – איפה הוא עובר או לא עובר או מה המשמעות שלו – הוא לא העניין בכלל. המורשת של העם היהודי התגבשה ונוצרה בהרים האלה, בין הבקעה להר ובין שכם לחברון. אומות העולם ניסו להשכיח מאיתנו את יהדותנו לאורך שנות הגלות בדרכים שונות ומשונות, והיום, במין דרך מעוותת, הם ממשיכים לעשות זאת, דרך השיח הפוליטי. השיח הפוליטי גורם לניתוק בין חלקים נרחבים בעם, שלא מוכנים לדרוך פה בגלל הקונפליקט, ומפסידים את הזכות להבין ולהכיר את ההסטוריה והמורשת שלהם. גם מי שמחליט שהוא מוכן לוותר על השטחים האלה, חייב להבין שהוא מוותר על שטחים שבהם התהווה העם היהודי, חבל ארץ שבו התרחשו כ-80% מסיפורי התנ"ך, ספר הספרים של האומה. “השטחים האלה” הם כור מחצבתנו, והם הסיבה בשלה חזרנו דווקא לפה, לארץ ישראל.

 

יצאתי מהיום הזה עם סימן שאלה, ומה שהכי הפתיע אותי היה שזה כלל לא היה סימן שאלה פוליטי. התהייה שיצאתי איתה מהיום הזה ושתמשיך ללוות אותי מעתה והלאה, היא איך נצליח, באמת, לחבר אותנו לעצמנו.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
דודי בן עמי (אורח) הגיב ביום ראשון 23.11.14

הם פוחדים לחצות את הקו הזה.
ההסברים הפוליטיים באים רק אחר כך כדי להצדיק את הפחדים, בלי להודות בהם.
בימי המאבק על הגולן הגיעו לכאן המונים - גם מצדדי הנסיגה, באלפיהם.
כאן לא היה מי שיתנכל להם, לא אבנים, לא בקבוקי דלק בוערים, גם ימי המארבים חלפו ועברו.
רוב הישראלים עדיין מתביישים להפגין פחדים ולכן הם ממציאים הסברים פוליטיים. חבל שהבושה הזו הולכת ונעלמת, לכן רק מעטים באים.
ילדי בתי-הספר לא יגיעו לתל שילה כי חזקה על ההורים מצוות הפחד, כאן הבושה אינה פועלת כלל והפחד מקבל עידוד מכל מנהל ואחראי - שלא לדבר על ביקורת מטעם ממונים, או בהתנדבות.

הגב