כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום ראשון 30.11.14 1 תגובות לפוסט 16364 צפיות

שבת ארגון

חצות ורבע. מוצ"ש. אני במיטה, מכורבלת מתחת לפוך, ומתחת לחלוני צווחות אימה וצחוק של עשרות נערים ונערות שחווים עכשיו את ההשבעה לחבריא ב'.

נדמה כאילו עברו טריליון שנים, ואני עדיין זוכרת את כל הצעדים לשיר 'כשעלו הבילויים מלאי תקוות ויתד תקעו בארץ האבות' שהעלנו בשבט נבטים. מפזמת את השיר ונזכרת בטעם המתוק של הצ'ופרים שאספתי באדיקות (היה לי קיר שלם מלא בהם) ובצבע המרוח על הפנים בצביעת סניף והכנת התפאורות. היינו שבעה ילדים בשבט, לא הרבה חומר לעבוד איתו, אבל משהו לחש בלבבות כל שנה מחדש. כמובן שהיו תמיד מריבות מי תקבל את התפקיד הראשי ולמי יש יותר שורות בתסריט. ותמיד מישהו שבר את הרגל או את התפאורה יומיים לפני ההופעה.

והיום, בעידן הטכנולוגיה, הכל אפשרי ועדיין 'זמני בני עקיבא' נשארו בגדר תעלומה, ואין קשר בין מה שכתבו בהזמנה לבין מה שקורה בפועל על רחבת המסדרים. יש רק שבט אמיץ אחד שהמדריכים שלו מחליטים להעלות מחזה קצר וכל השאר מפיקים סרטון מושקע (שחוסך פדיחות) וריקוד עם כוריאוגרפיה שלא הייתה מביישת מופע בסוזן דלל. לכל שבט יש חולצה שהודפסה במיוחד עבורו ולדגלנות יש סאונדטרק שטובי הדיג'יים לא היו מעלים על דעתם. או אז, אני חושבת לעצמי בתוגה כמה שעות לקח לי לחפש את המוסיקה של מארש צבאי כדי להכין דגלנות לשבט שהדרכתי וכמה ימים לקח לי לשכנע את הציירת של הכיתה באולפנה לעזור לי לצייר את הגלופה לסווצ'רים של החניכים (אמונה כבוד!). המדריכים של היום משקיעים לילות לבנים ויוצרים מוצרים משוכללים ברמות מקצועיות בעזרת עזרים טכניים מופלאים.

הרשת מלאה בדיונים על ריקודי בנות ואולטרה סגול, על זה שבני עקיבא כבר לא מה שהיה פעם ועל התרבות של הנוער. אבל בערב כזה, כשקופא לי הטוכעס על מדרגת הבטון במגרש של בית הספר ואני עומדת נפעמת ושרה 'מולדת זו ארץ אבות ארצנו הקדושה...' ומולי כתובת אש שצועקת 'ציון' והשליחים (החתיכים המצחיקים והשאקלים – ממש כמו פעם) מעלים כל שבט מעלה אחת למעלה, אני חושבת שזה ממש כמו פעם, רק משוכלל יותר. היה לנו השנה פעמיים 'אני ואתה נשנה את העולם' של איינשטיין, פעם אחת 'בשמלה אדומה עמדה ילדה ושאלה למה', דגלים, משרוקיות, עשן וקומונרית, בדיוק כמו פעם, רק עם יותר דיסקו ופחות 'חופשי הקשב'. נכון, מדינה עם הפרעות קשב וריכוז וסניף של 400 ילדים וצוות מדריכים בגודל של כיתה; אבל הם חכמים, מוכשרים בטירוף ויצירתיים כמו שדים. לרגע קצר עולה געגוע לצייתנות של פעם, לשירי ארץ ישראל הטובה והישנה ולסניף שבו כולם יכלו להיכנס לחדר אחד, אבל יש עוצמה בגודל הזה, יש כוח בפרצי האנרגיה ובתזזיתיות האינסופית שמוכיחים ש'אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה'. וזה טוב.

אז למרות שזה החודש היחיד שיש בו לימודים רציפים שנקטעים שוב ושמזמן היו צריכים להעביר את חודש ארגון לתמוז או משהו כזה, כי כל שנה אני יוצאת מדעתי מלחץ אם יהיה גשם בשבת ארגון או לא ורודפת אחרי הילדים עם פליזים ומטריות כל החודש, הילדים הפרטיים שלי היו מאושרים בשבועות האחרונים ואני איתם. כל העשייה הזאת, השותפות החברתית, היצירה המשותפת, הדאגה של המדריכים שכ ו ל ם יופיעו, יצטלמו, יהיו חלק, השעות הארוכות של ההשקעה – כל אלה הם בדיוק המרכיבים שמהם בנויה חברה בריאה. עם הציונים (אלה במתמטיקה ואנגלית) נתחיל להתמודד שוב בעוד יומיים, הערב יש לנו שבט ציון חדש ומחר חופש להתאוששות. ה' עמכם!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
בשמת (אורח) הגיב ביום שני 1.12.14

מסכימה לכל מילה שלך,וכנראה של עוד כמה אמהות יהודיות שפשוט רוצות לחזור קצת אחורה..אפילו המורלים לא לגמרי השתנו מאז..{הציקי קוקו הציקי קוקוקוקו..}שרק יהיו לנו בריאים

הגב