תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום רביעי 3.12.14 8 תגובות לפוסט 15141 צפיות

תלמה ולואיז

כשבהלת הבחירות באוויר וכולם כאן רצים, מי לכנסת ומי הרחק ממנה, החלטתי לקיים כמה בחירות משלי.

וידוי: החיים שלי מתנהלים בקצב מסחרר ואני מנסה ללהטט בין הבית לעבודה ובין עבודה לבית, משהו שאני לא עושה בהצלחה יתרה, מכוון שהעבודה והמשימות מלוות אותי כמעט 7\24, מעסיקות אותי בכל מקום ובכל שעה, מצב שמשאיר אותי בלי רגע של מנוחה. מודה, אני אוהבת את זה, וכשאני כותבת "זה" אני מכוונת גם לקצב וגם לתוכן. אבל יש לפעמים רגעים שמרגיש לי דייי, עמוס וצפוף לי נפשית ובעיקר תקוע לי, המעיינות יבשים ואני חייבת להתחבר לאיזה בלון חמצן, זקוקה דחוף לקצת חופש ומרחב, אחרת יכולת היצירה והחשיבה שלי נעלמים ובלעדיהם כלום לא עובד אצלי. מספר ימי החופש המעטים שאני זכאית להם בשנה, בתוספת ימי החופש הרבים שהילדים מקבלים והפער שנוצר ביניהם, לא ממש מאפשרים לקחת יום חופש שכזה כל כך בקלות, בטח לא בתדירות שלה אני זקוקה. ותוסיפו לזה גם את העובדה שאני אמא ולצאת מהבית לכמה ימים זה חתיכת פרויקט, בקיצור החלומות על חופש הופכים למציאות של עוד עבודה ועוד מרוץ ומדחיקים את הצורך הזה עד שהוא פשוט מתפוצץ. בפיצוץ האחרון החלטתי לא לוותר ושיש כאן הזדמנות ללכת על זה בענק (ענק זה יחסי כמובן), אז לקחתי את חברתי הטובה צופיה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), הרכבנו את משקפי השמש, ארזנו מזוודה קטנה (ועוד מלא תיקים), נכנסו לרכב ועשינו לנו חופשה סטייל תלמה ולואיז במובן המטאפורי כמובן. חלון פתוח, מוזיקה רועשת, ואנחנו נוסעות צפונה בלי תוכניות (טוב, כמעט בלי), ספונטני לחלוטין, זורמות עם מה שבא. רק המחשבה על זה שאני - תמר אסרף שהכל אצלי עובד על פי לו"זים ומתוכנן היטב מראש - פשוט אקום ואסע אל הלא נודע, כבר שחררה לי את הקיטור המבעבע. כל הדרך וגם כמה שעות לפני לא הצלחתי למחוק את החיוך מהפרצוף שלי. "אני פשוט נוסעת" זה משהו שתמיד רק קורה לאחרים, לא לי, והנה אני עושה את זה, ככה בלי הרבה הכנות, לוקחת יומיים הפסקה מהטירוף וקדימה הסתער. נכנסנו לרכב ולרגע הרגשתי איך כל המשקל הכבד שיושב לי על הכתפיים מושלך מאחור, ולמרות שכל הדרך חפרתי לצופיה (שם בדוי) על "ההדתה" ועל המחקרים בעניין שמזכירים לי את הפרוטוקולים של זקני ציון וגם עשיתי כמה טלפונים בנושא וניסיתי לקדם עוד איזו כתבה או שתיים, עדיין הרגשתי חופשייה חופרת ומאושרת.

ירדנו לכיוון הבקעה וליד הישוב הצעיר רותם נזכרנו שיש בית קפה מקסים במקום, אז נכנסנו, נוף מדהים של מדבר, שקט, עיצוב מתוק וצנוע ואוכל מעולה. המשכנו צפונה על כביש הבקעה וכשהגענו לצומת צמח הבנו שמה שחסר לנו כרגע זה מסאז' טוב, אז נסענו לישוב נטור ופשוט הכרחנו את בעלת הספא שם לעשות לנו מסאז'.

כשהיא שאלה בטלפון מתי נגיע הודענו לה שאנחנו כבר בכניסה לישוב, ולשמחתנו היא זרמה ואנחנו זכינו במסאז' מפנק. המשכנו משם לקיבוץ מרום גולן, לצימר מקסים, כי אם חופשה אז כמו שצריך. את הדרך עשינו בערפל כבד ובדידות מזהרת שקצת הזכירה לי את הכבישים כאן על גב ההר, רק שתחושת הפחד מאיזו אבן / בקת"ב / ירי - לא הייתה שם.

חשבתי לעצמי שהשקט והריחוק יחד עם התחושה שאין מתח באוויר, זה בדיוק מה שכל כך חיפשתי. למחרת מוקדם בבוקר יצאנו להגשים חלום ישן שלי, לקטוף תפוחים, לעבוד במרץ עבודת אדמה בלי שמאלנים ובלי מתנחלים, בלי תקשורת ובלי סיסמאות, שקט ועבודה פיזית אינטנסיבית. הגענו למטעים של קיבוץ עין זיוון, הוצמדנו לשני בחורים מקסימים בני הקיבוץ, קיבלנו תדרוך קצר, ולעבודה. שתי מתנחלות לא כל כך צעירות (צופיה סליחה, מקווה שאת לא נעלבת) ושני קיבוצניקים צעירים, קוטפים יחד ומנהלים שיחות נפש עמוקות על ילדים, משפחה והחיים בגולן, על זה שלקטוף שעה שעתיים זה נחמד, אבל לעשות את זה כל יום כל היום - זה כבר לא כל כך, ועל כוח הרצון שנדרש כדי לסיים את השורה. הרגשתי שיכורה, מאושרת בצורה שאי אפשר להסביר, מאוהבת בעצים, באדמה, בתפוחים ובנוף המדהים של רמת הגולן; הרגשתי איך אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה, איך כל כך נוח וכיף להיות מושבניקית מהרמה ולא להיות "מתנחלת" עם כל החבילה המתלווה לתואר. חשבתי לעצמי, איך זה יהיה לעבור לגור בקיבוץ חילוני? יסכימו לקבל אותנו? איך זה ישפיע על החיים שלנו? זה בכלל אפשרי? כמה פשוט זה נראה מתוך מטע התפוחים, לחיות ככה חילונים ליד דתיים. אין סוף רגשות ואין סוף מחשבות צפות ועולות בזמן שאנחנו ממלאים עוד ועוד מיכלים במאות תפוחים אדומים ומתוקים.

לא רציתי ללכת, הרגשתי שעוד לא מיציתי, שאני רוצה עוד ועוד מהקסם הזה. בדרך חזרה (מה לעשות, צריך לחזור למציאות), תהיתי איך אני מצליחה לגלות את התחושות האלו גם באינטנסיביות של החיים, איך אני לא מחכה עכשיו עוד שנה עד לפעם הבאה, איך אני מוצאת לגולן מקום בחיים שלי, והאם אני מספיק אמיצה לעשות את השינוי הזה? האם אני מסוגלת לעזוב את הרי בנימין שאני כל כך אוהבת? ועד כמה צריך שנמשיך לגור דווקא כאן? אין לי תשובות, מודה, גם זה חלק מהקטע של להיות תלמה ולואיז, האומץ לחשוב ולדמיין שינויים ספונטניים בחיים.

די מהר חזרנו להיות צופיה (שם בדוי) ותמר, אבל ערמות התפוחים שהבאנו איתנו, כולל זה שאני לועסת עכשיו תוך כדי כתיבה, מחזירים אותי לרגע לתחושת החופש הנפלאה הזו.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
8 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 3.12.14

תמר מקבים. הכי אהבתי את השם הבדוי... אחלה שם מצאתם, כמו של חברה שלי אבל את לא מכירה...

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 3.12.14

סליחה- מקסים. רבקה סדן

הגב
רגש (אורח) הגיב ביום חמישי 4.12.14

תמר זה מרגש סוף סוף

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 4.12.14

מוזר, אבל זה גרם לי לבכות. תודה רבה תמר! איזה כיף היא היכולת פשוט למצוא את הדרך לתת לעצמך מקום! וכל כך באיזון נעים ורך...

הגב
משה..שם בדוי...... (אורח) הגיב ביום שישי 5.12.14

נהדר

הגב
דודי בן עמי מהגולן (אורח) הגיב ביום שישי 5.12.14

תמר יקרה וצופיה (שם בדוי),
41 שנה מאז באתי לגולן מאפשרות לי להעריך כי כל קיבוץ ומושב היו שמחים לצרף אתכן לשורותיהם.
"תלמה ולואיז" שנוסעות בערפל, לנות בצימר כדי לקטוף תפוחים של קיבוץ בקצה הפריפריה, נו נו...
"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" אומר שיר השירים.
אישית, אני מעדיף כי תמשיכו היכן שאתן נמצאות, על אף הדאגות והקושי.
אני מקווה ומאמין שבזכותכן תזכו, ונזכה כולנו לימים שקטים ובטוחים יותר - והרי גם אנו עברנו כאן תקופות לא קלות, מחבלים, מלחמה, מבטים חוששים מזרחה וכותרות עיתונים מאיימות על הבית.
לכולכם אני מאחל רק שמחות והרבה נחת, גם כזו הבאה עם עבודה קשה וטרדות.
כל טוב.

הגב
מירי (אורח) הגיב ביום ראשון 7.12.14

תמר אני כל כך גאה בך שסופסוף הגשמת את החלום הזה!!! והטעם של התפוחים שהבאת עושה חשק לעזוב הכל ולנסוע לשם גם כן...

הגב
תמר אסרף
תמר אסרף הגיב ביום ראשון 7.12.14

תודה לכולכם על התגובות המרגשות, דודיק אין ספק שבין הרי השומרון להרי הגולן יש חיבור גדול וכאן ושם חשוב אולי באותה המידה. כל אחד צריך למצוא את המקום שלו ואיפה הלב שלו מרגיש הכי בבית, כרגע ברור לי שמקומי כאן אבל יש משהו עמוק ואמיתי שקורא לי לשם.

הגב