הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום ראשון 14.12.14 8 תגובות לפוסט 13782 צפיות

לא עוד תפילה!


"אמא, הנה הזמנה למסיבת הסידור שלי", היא אמרה, ומצאתי את עצמי מתמלאת תחושה שאני מכירה מהרגעים האלה שמקבלים הזמנה לחתונה שממש, אבל ממש, לא בא ללכת אליה.
אני מודה, הספר הקטן הזה שקוראים לו סידור הוא בערך אחד הסיוטים הכי גדולים שלי. שנים על גבי שנים נאלצתי לקרוא בו כל בוקר בשעמום שאין כמוהו. מעולם לא התחברתי לשום מילה, לא התרגשתי משום משפט ובגדול אפשר לומר שלא פעם חשבתי על האפשרות לארגן לי איזה ספר קומיקס עם כריכה של סידור כדי שיהיה משהו מעניין לקרוא בזמן התפילה בלי שאף אחד ישים לב
(אגב, עד היום אני חושבת שזה אחלה סטארט-אפ).

כי זמן התפילה בחוויה שלי הוא זמן איום. זה זמן בו תמיד הרגשתי שונה מכולם.
בין אם זה בכיתה ובין אם בבית הכנסת- תמיד הסתכלתי סביבי וראיתי את כולם קוראים בשקיקה, מתנדנדים, עוצמים עיניים ומנהלים שיח עם בורא עולם. ורק אני לא מצליחה להתחבר או לקרוא בו, בטח שלא בשקיקה. תקשורת כלשהי עם בורא עולם לא ממש היתה חלק מחיי, ואם עצמתי עיניים זה היה רק כי פשוט נרדמתי. ורק המחשבה להעביר עם הספר הזה עוד בוקר של תסכול היתה מטריפה אותי על דעתי. שלא לדבר על המחשבה להעביר איתו יום שלם ביום כיפור, אחד על אחד, ועוד כשאני רעבה. זה באמת כבר היה מוגזם.
ועכשיו לחשוב שעוד הבת שלי הולכת לקבל אותו...

היום הגדול הגיע. התלבשנו בבגדים חגיגיים לרגל האירוע ויצאנו לדרך. אחת מאיתנו נרגשת והשנייה סתם עושה כאילו.
הגענו לכיתה וכל אחד קיבל את הסידור שלו, תוך שהוא מצטלם לתמונה המסורתית שבה הוא והמורה נראים כאילו אילצו את שניהם להיראות שמחים.

בעודי תוהה מתי יגיע השלב של הכיבוד והאוכל, יצאנו לתהלוכה חגיגית לכיוון בית הכנסת ביישוב שלוותה על ידי נגנים. כנראה שמוסיקה יכולה לחולל פלאים, כי אני חייבת להודות שבשלב הזה משהו בי התחיל להיפתח. הנגינה הקסומה והילדים הרוקדים העלו חיוך על שפתיי, ולא להאמין, אפשר לומר שאפילו התרגשתי קצת.

כשהגענו לבית הכנסת החל לברך את הילדים רב בית הספר. הנה, הוא עומד להרוס עכשיו הכל, חשבתי לעצמי. "אני רוצה לדבר אתכם היום על תפילה", הוא אמר, ואני הרגשתי איך אני מתחילה להתכווץ בכסא. הוצאתי את הפלאפון וניסיתי לשקוע בפייסבוק עד שכל זה ייגמר.
אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו. המילים ששמעתי גרמו לי לאט לאט להתנתק מהפלאפון ולהקשיב בניגוד לרצוני. זה היה משהו חזק ממני. כאילו הלב רצה להקשיב בעוד השכל התנגד.
"תפילה אמיתית היא לא בהכרח מה שכתוב פה בתוך הספר הזה", הוא אמר."תפילה אמיתית היא תפילה שיוצאת מהלב. במילים, בשירה, או אפילו בשתיקה מוחלטת. העיקר שהיא יוצאת מהלב".
אני כבר שמעתי את ההרצאה הזו כמה וכמה פעמים בחיי, אבל שום דבר אף פעם לא נכנס פנימה. עצם המושג תפילה הרתיע אותי תמיד וכנראה לא איפשר לי להקשיב אפילו. מהלב או שלא מהלב, כל עוד זו תפילה- זה לא בשבילי.

הסתכלתי סביבי והבנתי.
אני, שבאה מהעולם הדתי בעברי, מעולם לא ראיתי כך אולם בית כנסת. ישבו שם יחד נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, נשים עם מטפחת שמכסה כל שערה ונשים עם שיער חשוף לגמרי, עם חצאית או עםסקיני ג'ינס, גברים עם כיפה או בלי. הכל היה שם- חילונים ודתיים מכל הסוגים והגוונים. וכולם ישבו שם יחד בבית הכנסת והתפללו עם הילדים שלהם, אבל הכי חשוב- כולם הרגישו שייכים בדיוק באותה מידה.

באותו רגע, כשפתחנו את הסידור עם הילדים והתחלנו לקרוא יחד את התפילה לשלום חיילי צה"ל, אני מודה שהדמעות כבר היו לי בגרון. פעם ראשונה שהתחברתי לתפילה מהמקום שלי, ממקום יהודי וישראלי, ולא ממקום דתי.
פתאום הבנתי יותר מהי תפילה. תפילה עבורי היא לא רק איזה אקט דתי שמעולם לא התחברתי אליו. תפילה היא בקשה, היא האפשרות לחלום, היא היכולת להבין שלא הכל בשליטה שלך, ושבין לנהל את העולם ובין לכבוש אותו, אפשר למצוא איזשהו רגע של שקט שבו אתה רק מייחל.

ועוד משהו הבנתי. הבנתי את הכוח שלנו כעם. כי באותו רגע, כשישבנו שם כולנו בבית הכנסת - הרגשתי יהודיה כל כך גאה. לא דתייה, גם לא חילונית. פשוט יהודיה. בלי עצימת עיניים, בלי להתנדנד, ועדיין בלי שיחה עם בורא עולם, אבל עם הרבה אהבה, התרגשות ושיחה טובה וחשובה עם עצמי.

"זו ילדותי השנייה", כתב אהוד מנור, וכך בדיוק הרגשתי.
לפעמים דרך הילדים שלנו אנחנו מתקנים את הילדות שלנו.
אז נכון, בבית כנסת עדיין יהיה לכם קשה למצוא אותי, אבל להתפלל? נראה לי שאעשה את זה לא מעט עכשיו. בדרכי; במילים, בשירה, או אפילו בשתיקה מוחלטת. העיקר שהיא תצא מהלב.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
8 תגובות לפוסט זה
כרמי (אורח) הגיב ביום ראשון 14.12.14

כתבת מקסים! אכן, הילדים שלנו זוכים (בחלק מהמקומות) לחינוך יהודי ולא 'דתי' מעיק ומדכא. לקח לי הרבה שנים להתחבר לתפילה ומצאתי את המניינים שנכונים לי ואת הזמנים שנכונים לי אחרי שנים של בריחה מכל מה שהכריחו אותי בילדותי... בחירה זה דבר נפלא ותפילה עוד יותר... פוסט מרגש

הגב
עדי (אורח) הגיב ביום ראשון 14.12.14

הבעיה היא שאין באמת בחירה. אם בן זוגי לא יהיה יהודי לא אוכל להתחתן בישראל. אם אינני מאמינה בדת גם לא אוכל להינשא בישראל שלא בטקס דתי שאין לו ולי דבר. אין לי אפשרות לנסוע באוטובוס בימים היחידים החופשיים שלי בשבוע. וכל עוד אין לי בחירה, אין לי רצון להתקרב לדת כזו שכופה עצמה עליי. כבוד צריך להיות הדדי.

הגב
שירה (אורח) הגיב ביום שני 15.12.14

מעולם לא הודיתי בכך, אבל אני בתור ילדה הייתי סופרת אותיות בסידור, בזמן שכולן היו חוזרות ומשננות את הטקסט המנותק ומרוקן מתוכן. סופרת דפים ותוהה: איך הן לא מבינות שזה פשוט מגוחך לעמוד ולהגיד כל יום אותו דבר אותו דבר. היה לי ברור (ונראה לי שלכולם) שהן לא מתכוונות ולא קשורות בקשר ליבי למה שהן אומרות.
מאז עברתי עליות ומורדות בתחום. אני זוכרת שבוע אחד בחיים של תפילה אמיתית. כשחשבנו שלאח שלי האהוב יש סרטן. זה היה מהלב...
אני מאוד מתחברת למשפט שהתפילה היא יכולת להבין שלא הכול בשליטתנו. כמו שמוקי אומר: אלוהים... בשתיקה הגדולה. התפילה בעיניי היא דו שיח. אם אתה מדבר ולא מחכה לתשובה, לא מתבונן כדי לראות איפה אלוהים מסביבנו ובתוכנו כרגע - זאת בעיית תקשורת. הברירת מחדל של תפילה היא הקשבה בשקט. אם אתה פותח את הפה בתפילה, זה צריך להיות בעדינות וברגישות.
אני מאוד אוהבת את הפוסטים שלך. זה נראה שאת תמיד באיזה תהליך. ואני מנסה בעקבותייך, לא לשקוע ביום יום המדרדר, אלא לגלות על עצמי דברים חדשים.

הגב
הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הגיב ביום שני 15.12.14

תודה כרמי יקרה!
אם רק היו מלמדים אותנו יותר בילדות שאין דרך אחת נכונה...

הגב
הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הגיב ביום שני 15.12.14

היי עדי,
אני מסכימה איתך שהרבה מאד דברים מעוותים היום ושהיהדות כפי שמייצגים אותה רק גורמת לאנשים להתרחק יותר.
אבל בסופו של דבר הכל פוליטיקה, ואם מקלפים את כל הפוליטיקה הזו נשארים עם גרעין שיכול לדבר אל כל אחד מאיתנו. המטרה, כפי שאני רואה אותה, היא לקחת מתוך אותה יהדות את מה שנכון לנו, בצורה שנכונה לנו, ובדרך שהכי מדברת אלינו.
עם השנים למדתי לקלף את האנטי שנוצר אצלי, רק כשהבנתי שלא מתאים לי להסתכל על היהדות כעל דת ופוליטיקה. אלא זה איזשהו סיפור שהלך איתנו שנים ארוכות ודרך חיים שמלמדת להרבה ערכים. וכשאני בוחרת להסתכל על זה ככה- אני מצליחה להתקרב ליהדות, לא כפי שדורשים ומצפים ממני להתקרב, אלא בדרכי שלי. ולכן ישנם דברים שאבחר לקחת, וגם דברים שאבחר לא לקחת, וזה בסדר מבחינתי.
ובעניין הזה יש לנו בהחלט עוד הרבה ללמוד... על לדעת לקבל את דרכו של כל אדם...
אך אף אחד לא ימנע ממני למצוא את דרכי. בטח לא פוליטיקה.

הגב
הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הגיב ביום שני 15.12.14

היי שירה,
תודה רבה על הפרגון והכנות.
הכיף הכי גדול הוא שהתהליך לעולם לא נגמר, ובכל יום אפשר ללמוד עוד משהו על עצמנו.

הגב
איילה (אורח) הגיב ביום שני 5.1.15

ממש ריגשת אותי. המון תודה

הגב
אפי (אורח) הגיב ביום שלישי 10.2.15

דברים חשובים שמשקפים רגשות של הרבה מאוד אנשים שקולם לא נשמע. אחרי אלפי שעות של תפילה בתור בחור ישיבה, קשה לי היום לשהות בבית כנסת, אף שיש בי געגוע לריח של המקום. לוקח הרבה זמן עד שמבינים שהקשר בין הריטואלים של בית הכנסת לתפילה הוא מקרי בהחלט. ושהתפילות השגרתיות וכל ההתנהלות של "מועדון הדת", דוקא מפריעות לתפילות האמיתיות לצאת מעומק הלב. אני זוכר כילד ביום כיפור מסתכל בבעתה על מספר הדפים הרב של המחזור שיש להתפלל. וכל הזמן מחכה שהצד הימני של המחזור יהפוך להיות עבה יותר מהצד השמאלי.
הדת עטופה בהרבה קליפות שצריך להסיר. גם בלימוד וגם בתפילה ששניהם התעקמו במקום שלא היה טבעי לעם ישראל. אחת מהן היא המלל האדיר שאספנו במהלך הדורות לתוך הסידור. שצריך להפטר מחלק ממנו, או לפחות להעביר אותו לסוף הסידור תחת הכותרת "למטיבי שבת". ואולי להוסיף קצת מדיטציה לתפילה, יכול להיות רעיון לא רע.

הגב