תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום רביעי 31.12.14 2 תגובות לפוסט 15360 צפיות

סגירת מעגל

לפני שש שנים בערך, אחרי הרבה שנים אינטנסיביות בצבא, החליטו להחכים ולאוורר את בעלי עם איזו שנת לימודים.

ברגע שאייל הגיע הביתה ועלה על אזרחי, הוא הודיע שהשנה הזו היא גם ההזדמנות שלי. בואו נאמר שמצבי הנפשי היה כזה של מי שכבר שנים נמצאת בבית, מגדלת לבד חמישה ילדים ולא מצליחה לצאת מהטרנינג; נסכם שהיה שם צורך גדול לצאת קצת מהבית ולעשות משהו אחר עם עצמי.

כשאייל שאל אותי מה אני רוצה לעשות לא הייתה לי תשובה, הלכתי לאיבוד במגוון האפשרויות, ומנגד הבנתי שזו רק שנה ואסור לי להיסחף, כי אחריה המצב כנראה יחזור לקדמותו. אז כדאי שאבחר משהו בקטנה. מכיוון שאני לא ממש הרמתי את הכפפה, הוא ניגש למחשב והודיע שהוא הולך לרשום אותי ללימודים. "אז מה יתאים לך?", שאל ספק אותי ספק את עצמו, "מה דעתך על קורס תקשורת, דוברות ויחסי ציבור? זה תפור עלייך".

הוא רשם, הוא הסיע והוא גם הכין לי סנדוויץ'. אמרתי כבר שמצבי הנפשי לא היה משהו? ואז נכנסתי לשיעור הראשון. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. זה באמת היה תפור עליי, נהניתי מכל רגע, וככל שלמדתי יותר הבנתי עד כמה המצב שלנו כאן ביו"ש גרוע.

הרומן שלי עם התקשורת התחיל בבוקר חורפי ערב שבת זכור, כשעברנו לגור בשכונת היובל בישוב עלי. כתבים, צלמים ועוד כמה נודניקים הגיעו לסקר את הקמתה של השכונה החדשה, שלימים זכתה לתוספת "מאחז לא חוקי" - מה שהביא כמובן עוד תקשורת. מישהו היה צריך לצאת ולדבר איתם, ומכיוון שאף אחד לא ממש התנדב, אני עשיתי זאת, ואפילו נהניתי. במידה מסוימת זה החזיר אותי כמה שנים אחורה, למפגש עם אנשים שגדלתי איתם ועם תרבות שהייתה חלק משמעותי מהחיים שלי. לא נבהלתי, ובינינו, תמיד היה לי פה גדול, וביישנות היא לא ממש חלק מהלכסיקון שלי. אז צעדתי צעד אחד קדימה והתחלתי לגלות את עוצמתה של התקשורת.

מרגע שעברנו לגור בישוב עלי, הבנתי שהפכתי למתנחלת, ושלתואר הנכסף מתלווה עוד שורה ארוכה של שמות עצם, הכללות, ובעיקר מטען רגשי עצום שמלווה את כל מי שאני נפגשת איתו. כל מתנחל הוא נציג ההתיישבות כולה, ולכן על כתפיו מונחת האחריות המלאה לכל העוולות שהשמאל דואג לפמפם השכם והערב. במקביל גם הבנתי את ההבדל הגדול ביחס לתקשורת: כשמציבים מצלמה בלב תל אביב - כולם רצים ונדחפים כדי לזכות בכמה שניות של תהילה; וכאן באזורנו, ברגע שרואים קצה של מצלמה, הדלתות נטרקות והאנשים בורחים, כי התשקרות תמיד נגדנו! קשה להאשים את אלו שחשים כך, בואו נגיד שמערכת היחסים בין המתנחלים לתקשורת לא תמיד הייתה חמה ואוהבת.

כשהתחלתי ללמוד, הבנתי שיש כללים, וכמו כל משחק, אם אתה לא שם על המגרש אז ההפסד הוא מיידי, ושאם רק נלמד את הכללים ונעיז - נוכל להתחיל לשנות את התוצאות. ובעיקר הבנתי שאי אפשר להתעלם ממעצב דעת הקהל הכי חזק בעולם. לצעוק שזה עלמא דשיקרא זה נחמד אבל מה לעשות שהעלמא הזה פועל חזק על מיליוני אחינו ברחבי המדינה, ואין מי שמנסה לפעול אחרת.

הכלים שרכשתי סייעו לי להתקבל לעבודה הכי מדהימה שיש, ומאז כבר כמה שנים, בזכות הרבה מאוד אנשים מדהימים שעובדים במקביל, גם במועצות נוספות וגם במועצת יש"ע, אנחנו על המגרש, לפעמים מנצחים, לפעמים מפסידים, אבל הכי חשוב זה שאנחנו שם. וככל שהזמן חולף אנחנו לומדים יותר ויותר.

לפני כמה ימים זכיתי להיות מוזמנת על ידי מרצה מדהים שלימד אותי, אבינעם הדס, להעביר שיחה קצרה לסטודנטים בקורס לתקשורת דוברות ויחסי ציבור, בדיוק במקום בו למדתי. מודה שהתרגשתי, תחושת סגירת המעגל והתובנה איזו כברת דרך עברתי - אני ויחד איתי עברה הדוברות וההסברה בבנימין - הייתה מדהימה.

אבל הנקודה הכי מרגשת מבחינתי הייתה לעמוד מול קבוצה של נשים בוגרות (מסתבר שנשים הן הנרשמות העיקריות לקורס הזה), שחלקן מחפשות לעשות שינוי בחיים, ולהיות מסוגלת להגיד להן - זה אפשרי, אפשר לעשות את השינוי הזה, אפשר להצליח, תמצאו את מה שאתן אוהבות ולכו עם זה עד הסוף, אתן יכולות לשנות מציאות, אתן יכולות ליצור ויש לכן המון כוח!

בדרך חזרה הביתה חשבתי לעצמי על השינוי שאני עשיתי בחיים הפרטיים שלי. יצאתי מהבית, התחלתי ליצור, לעבוד, ליזום; אני אומנם חוזרת הביתה מאוחר, הילדים רואים אותי פחות, הבית פחות נקי ומסודר ממה שהייתי רוצה שיהיה, האוכל לא תמיד מבושל - לפעמים הוא קנוי          אבל אני, האמא בבית שלנו, מאושרת, ולדעתי זה יותר חשוב מכל שאר הדברים, כי כשלי טוב מבפנים זה מקרין על כולם כאן.

אז לכל מי שחולמת ולכל מי שנמצאת כבר יותר מדי שנים בבית ורוצה לצאת, דעו לכן, זה אפשרי!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
בז נודד דיגיטלי (אורח) הגיב ביום חמישי 1.1.15

גדלתי בבית עם אמא לשישה ילדים שרוב הזמן הייתה קרייריסטית (לא סתם גם עם דוקטוראט) ואבא מפרגן.
למדנו לבשל לבד לנקות (לא הרבה) ובסך הכל להסתדר לבד. וזה היה נ ה ד ר!!!

היום אימי (כמובן ב"ה גם סבתא להרבה מאוד נכדים) מאושרת ב"ה בריאה ועסוקה בתחביביה ובנכדיה עד מעל הראש.

תמיד היינו גאים באמא שלנו ולא היינו בוחרים או מקווים לגדול בצורה אחרת...כי כמו שאמרת כשאמא מאושרת כולם מאושרים
תמשיכי בדרכך ילדייך תמיד יהיו גאים בך...

הגב
אליהו מבנימין,ה... (אורח) הגיב ביום רביעי 14.1.15

ההרגשה היתה שאת מדברת מתוך קולו של העם הדומם,
והצלחת לקחת את הראל למחוזות שלא רצה להגיע (וזה קשה),ישר כח ,
בהצלחה רבה .אפשר להיעלב בקול,ולהיות שמחה בלב ,
ב"ה הצלחת להעביר את המסר בקול ברור .

הגב