קורין סופר
קורין סופר בת 28, אמא לשלושה ילדים מתוקים, ופסיכולוגית חינוכית בזמן הפנוי. גרים ביישוב עדי עד יום שלישי 6.1.15 8 תגובות לפוסט 11914 צפיות

ניו-ג'רזי עדי-עד

שעת ערב מוקדמת. הבית שקט, סוף סוף חבורת הגוזלים שלי נפלו תשושים למיטותיהם. אין כמו כוס קפה בנחת אחרי יום עמוס. מתיישבת על הספה, ופתאום, בום. הקרוואן רועד. מה זה כל הרעש הזה? בום. צעקות. פצצות תאורה. ג'יפים צבאיים טסים במהירות מחוץ לחלון. שיעשו מה שהם רוצים, אני חושבת לעצמי, רק שלא יעירו את הילדים. אני סוגרת עיניים, מנסה להתנתק לרגע מהסערה שאופפת את פינת הגן-עדן שלנו בעדי עד. צוללת לזכרונות העבר.

אם הייתם אומרים לי בגיל שש-עשרה, שבעוד 12 שנים אני אמצא את עצמי נשואה +3 בקרוואן בגבעות שילה - הייתי צוחקת לכם בפרצוף. גדלתי בארצות הברית, בחממה, עטופה מותרות, וחדורה בחלום האמריקאי להצלחה בחיים: תהיי מושלמת, תצליחי בלימודים, תהיי מטופחת לפי צו האופנה. אל תהיי עדינה, תעשי כל מה שצריך כדי להגיע אל העושר של מימוש עצמי, ועל הדרך תעשי הרבה כסף.


בניו-ג'רזי לפני הרבה שנים. תחושת הריקנות הלכה ותפחה עם השנים

נכנסתי בכל המרץ לתוך המירוץ, ומנגד התנגן לי בלחש קול אחר, של הוריי: "את יהודייה, המקום שלך הוא רק בארץ ישראל".

 לכל אורך הדרך, למרות שחוויתי הצלחות, לא הצלחתי להתעלם מתחושת ריקנות שהלכה ותפחה עם השנים. האם במירוץ הזה מסתכם כל תכלית החיים? ניסיתי להתעלם מהקול הטורדני. נרשמתי לאוניברסיטה ידועה בתחום האומנות והאופנה. בין סיום התיכון לתחילת האוניברסיטה הגעתי לשנה להתאוורר בישראל, וללמוד במדרשה. רק לשנה, ואז אמשיך את המסלול שקבעתי לעצמי, כך חשבתי. רבות מחשבות בלב איש.

עברו כמה חודשים. קבוצה רעשנית של בנות אמריקאיות דחוסות בתוך מונית שירות. בדרך לעמונה. שמענו שרוצים לפנות ישוב בארץ ישראל, היינו סקרניות. מי מפנה? למה? צחקקנו במונית, איפה זה בכלל עמונה? זה מעבר לקו הירוק? (כידוע, לרובנו היה אסור לעבור את הקו הירוק, ובכלל, לא ידענו מה זה טרמפ). אני זוכרת עד היום את הרגע שבו ירדנו מהמונית ונכנסנו לעמונה. פעם ראשונה בהתנחלות. הסתכלתי על הנוף המדהים שהקיף אותנו, האווירה המחשמלת, לקחתי נשימה עמוקה. הרגשתי איך האוויר זורם בתוכי, לתוך גופי. התמלאתי בתחושה של זרם לא מוכר לי. היום, עשר שנים אחרי, אני מבינה שזו הפעם הראשונה שחשתי שאני חיה. לא סתם חיים, אלא משהו אמיתי ושורשי, הקשור לעומק הווייתי. חיבור לאדמת ישראל. הנשמה שלי, שחיכתה 18 שנה עד שאגיע לחלקת האדמה הזו, נשפה רוח חיים והתחילה לקום מתרדמתה. הסתובבתי בלילה ההוא בעמונה כמו בחלום. ראיתי אנשים עם אידיאלים, שחיים בשביל משהו מעבר לעצמם. אמרתי לעצמי, אני לא יודעת מיהם האנשים האלו, אבל אני מקווה שיום אחד אזכה להיות חלק מהם. הייתה לי תחושה חזקה ולא מוסברת, שמכאן אין דרך חזרה.

 מאותו לילה דברים התגלגלו במהירות. שיניתי תוכניות, עליתי לארץ, ברוך ה' התחתנתי (עם עולה חדש שרוף כמוני), והתחלתי לימודי פסיכולוגיה. לאחר זמן מה התחלנו לחפש יישוב. לא הכרנו כלום, אז פתחנו מפה, ובחרנו באקראי (בהשגחה עליונה) ישוב אחד: עדי עד. נסענו לביקור בעדי עד, ונעמדנו בפרגולה ליד בית הכנסת. הרגשתי את הזרימה המוכרת מלפני מספר שנים. בלעתי בשקיקה את הנוף הנשפך מסביבי, נשמתי את האוויר. הרגשתי חיים. זה היה ברור, הגעתי הביתה.


בעדי עד. מיד הרגשתי חיים

מאז אנחנו גרים כאן כבר כמה שנים, ובינתיים סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד בתור פסיכולוגית חינוכית. חוץ מהעבודה המרתקת עם ילדים, הורים ובתי ספר, אני נהנית במיוחד במפגש שבין העולמות. יוצאת בבוקר מעדי עד, מגיע תוך שעה למקום הפוך מבחינת הנוף הפיזי והאנושי. אני מרגישה שהמפגש הזה בין אנשים ודעות שונים הוא מהותי כדי לבסס את זכותנו על האדמה הזאת. אני מרגישה שכל הקושי הכרוך בלעבוד עם אנשים שונים, נהיה שווה כשנוצר עוד חיבור בין שתי נפשות. כשפתאום ההתיישבות, ויישוב קטן כמו עדי עד, נהיים מושגים מוכרים ואהובים. מבחינתי, העבודה שלי והמקום שבו אנחנו חיים הם שילוב מופלא של עולמות, והם גורמים לי לחדד בכל פעם מחדש את ההבנה מאין באתי ולאן אני הולכת.

בזמן האחרון יש כל מיני כוחות המנסים לערער לי את החלום האידילי שלי. בכוח רב, משתדלים לעקור ממני תחושה בסיסית של ביטחון וקביעות במקום שבו בחרתי לבנות את חיי. רק בשבועות האחרונים חווינו ניסיון חדירה, גניבה, עתירה לבג"ץ של "יש דין" וכפרים ערבים מסביב, הפגנה ו"תהלוכת שלום" סביב עדי עד (שבמהלכה נפטר השר לענייני התנחלויות), וביום שישי האחרון - איום בנשק חם על ידי אנשי הקונסוליה האמריקאית. למרות שהשגרה ממשיכה, אני מרגישה שיש כל כמה זמן תזכורת ברורה: עד כמה אנחנו מאמינים בקשר שלנו לאדמה הזאת? עד כמה אנחנו שואבים ממנה את כוחות חיינו? ועד כמה ניאבק לשם כך, לשם הזכות שה' נתן לנו לחיים רוויי משמעות?

מבחינתי ההחלטה להשתקע פה, בעדי עד, זה חלום שהתגשם. לפעמים אני מדמיינת איך חיי היו יכולים להיות אחרת, באמריקה. בית ענק, עוזרת בית צמודה, חיים קלים. אף אחד לא יאיים על הבית שלי בניו-ג'רזי. ועם זאת, אני מתמלאת רחמים על האישה הזאת המצליחה והעשירה והחלולה שהייתי יכולה להיות. אני בוחרת כל יום מחדש את הלכלוך, הכביסה, הכלים. את האתגרים המתלווים לבחירה לחיות חיי אמת. ויותר מכל, אני בוחרת לחוש את עונג זרימת החיים.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
8 תגובות לפוסט זה
דני (אורח) הגיב ביום שלישי 6.1.15

חלוצה אמיתית, אנחנו שואבים כוחות מכם

הגב
יקי פריד (אורח) הגיב ביום שלישי 6.1.15

קורין - מרגש ומעודד שיש אנשים כמוך מסביבנו . תודה

הגב
רעות (אורח) הגיב ביום שלישי 6.1.15

אכן עשית תהליך יפה, שכנראה התאים לך.
אך תוך כדי שאת מתארך את הבחירה שאת עשית, ואת התהליך שאת עברת, את שוזרת אותו בנימה של זלזוז והתנשאות כלפי אנשים שבחרו בדרך שונה. :
"לפעמים אני מדמיינת איך חיי היו יכולים להיות אחרת, באמריקה. בית ענק, עוזרת בית צמודה, חיים קלים. אף אחד לא יאיים על הבית שלי בניו-ג'רזי. ועם זאת, אני מתמלאת רחמים על האישה הזאת המצליחה והעשירה והחלולה שהייתי יכולה להיות" -
לא כל אישה באמריקה שחיה חיי נוחות מבחינה חומרית בהכרך חיה חיים "רדודים" ולא כל אישה כזאת היא "חלולה". יש גם ערכים אחרים בחיים חוץ מלחיות בצמצום מבחינה כלכלית ולא כל מי ששואף לחיי צמצום הוא בהכרח חי חיי רוח וגם להיפך- אני מכירה כמה אנשים שחיים בנוחות יחסית גבוהה ועם זאת חייהם מאוד ערכיים. כל אחד בוחר את דרכו, וממש לא אהבתי את הנימה המתנשאת שבה דבריך נאמרו

הגב
קורין סופר
קורין סופר הגיב ביום שלישי 6.1.15

רעות תודה על התגובה הכנה, את מעלה כאן נקודה חשובה לבירור. יכול להיות שהצורה שהתבטאתי השתמע כהתנשאות, ואפילו פוגעני. את צודקת, יש יהודים איכותיים מאד בחו"ל, כי ברור שעם ישראל בכל מקום שהם השכינה מתלווה אליהם, ולכן יש צדיקים וצדיקות שחיים חיי נוחות בחו"ל. אבל רוחניות שלימה אצל יהודי זה מימוש המסע של אברהם אבינו. חיבור ממשי עם ארץ ישראל זה מרכיב מהותי בנשמתינו, ולכן חוסר חיבור לארץ ישראל יכול ליצור אצל יהודי תחושת ריקנות.

הגב
נעמי אילן קת (אורח) הגיב ביום שלישי 6.1.15

הבלוג שלכם מרגש ומחמם את הלב. אני אמא של סביון מעדי-עד. הייתי רוצה לקבל את הפוסטים שלכם למייל שלי, אין לי פייסבוק, האם תוכלו לשלוח אלי למייל?
זה המייל שלי. תודה רבה
נעמי אילן מקיבוץ בארי
miki@beeriprint.co.il

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום רביעי 7.1.15

נעמי, כאן משמאל יש מלבן "הצטרפו לניוזטלר שלנו" - אם תירשמי תוכלי לקבל קישור לכל פוסט שעולה. אשלח לך את הפירוט הזה גם למייל

הגב
סימה גולדופסקי (אורח) הגיב ביום שני 12.1.15

קורין יקרה , אהובה ונערצת.
קראתי בהתפעלות ובהזדהות עצומה את שכתבת. גם אני הרגשתי כמוך בארמון הזהב שהיה לי בארה"ב. עם כל הכסף והמותרות לא יכולתי להתעלם מהלחשן הקטן שלחש באוזני יום ולילה" קומי וצאי לך מהגולה הרחוקה וחזרי אל ארץ אבותייך ... שם מקומך ומקום ילדייך" .. חייתי שם "כמו צמח בר" .תודה לאל עליתי עם משפחתי לארצנו ,למדינתנו ולאדמתנו האהובה. מי יתן ויפתח ה-שם את עיניהם של אחינו לראות ,להבין וללמוד מהנסיון והכישלון של ההתנתקות מעזה לצערנו ,ההווה הוכיח שהמפלצת לא תסתפק בפינוי מהתנחלות זו או אחרת .היא תמשיך ותתיבע לעצמה עוד ועוד יישובים וערים עד שתושלם חלילה האמנה שלהם של "ארץ ישראל נקייה מיהודים"...מחזקת אותך ואת חברייך ומתפללת לשלום ושלווה לך למשפחתך ולכל עם ישראל

הגב
אורית (אורח) הגיב ביום ראשון 12.7.15

אבל האם אין אמצע- בין עדי עד לניו ג'רסי?
האם לא ניתן לחיות חיים מלאי משמעות גם בציבורים אחרים, שומרי מצוות ושאינם?
האם עוזרת בית וחיים קלים הם בהכרח היפך לחיים מלאי משמעות?
למה משמעות נגזרת רק מהאדמה?

כתבת רגשי וחביב, אבל הטענות לא משהו.

הגב