חנה קטן
חנה קטן ד"ר חנה קטן היא אם לעשרה ילדים ומתגוררת במבוא חורון. רופאה גינקולוגית, ומחברת הספרים 'חיי אשה' ו'חיי משפחה' יום חמישי 8.1.15 1 תגובות לפוסט 13006 צפיות

סערה בחוץ וסערות בפנים

השלג ש'חולל פה סערה' לפני שנה, שינה סדרי עולם באופן מאסיבי, כאשר רוב ילדיי ונכדיי היו 'נצורים' בבתיהם ברחבי שומרון ובנימין. הנה לפניכם רשימה חלקית, מצפון לדרום: אלון מורה, קדומים, בית אל, נריה (אולי שכחתי מישהו בדרך... מקווה שימחלו לאמא הזקנה והקפואה). הם היו ימים שלמים (כולל שבת קודש) ללא חשמל, ללא טלפון, ללא אפשרות לדבר עם אמא הדאגנית, שמדמיינת בעיני רוחה את ילדיה קופאים אחד אחד, ואפילו ללא מים, כי הצינורות קפאו - כך שנכדיי זכו לשתות שלג שחומם על גבי אמגזית - תענוג אמיתי.

אז השנה, כשהסערה עמדה להתחיל, מיהרתי להתקשר ולהזמין אותם אלינו - למבוא חורון הירוקה, אם יישובי בנימין. אבל מתברר שהם דווקא מחכים ל'אקשן', כשהם מאורגנים ומאובזרים בכל טוב מצרים – כולל תנורי גז, קופסאות שימורים, תדיאור וכו'. אז מסתבר שאין כמו הבית  - HOME SWEET HOME...


בנימין בשלג. צילום: תמר אסרף

אני גדלתי ב'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות' בעיר ניו יורק, עיר בה שלג הוא חלק אינטגרלי מהווי החורף. לכל אחד מאחיי ואחיותיי (שמונה במספר) היו חליפות מיוחדות וכובעים מיוחדים לצורך ההשתעשעות בשלג. הלכנו לבית ספר כרגיל גם בימים 'הלבנים', כאשר מפלסות הענק מפנות את הדרך ומותירות את ערימות השלג בצידי הכביש שורות שורות; ואחר הצהריים חזרנו הביתה, התעטפנו כראוי, ויצאנו ישר לבנות בובות שלג, ולזרוק כדורי שלג זו על זו. אהה... היו ימים...

אך גם בארץ הקודש היה לפני כמה שנים חורף אחד ומיוחד מושלג מאוד, שדווקא מעלה בי זכרונות מתוקים. ומעשה שהיה כך היה: בפורים של שנת תש"ם אירח אותי ארוסי, בעלי-לעתיד, במסיבת הפורים של ישיבתו דאז - ישיבת הר-עציון. מזג האוויר היה חורפי, אך איש לא חלם שתתחיל סופת שלגים, והסערה תתגבר. פתיתי השלג הפכו לגושי קרח, הכביש נחסם, ואני נשארתי נצורה באלון שבות (ארוסי היה בטוח שתכננתי את הכול בכוחותיי המאגיים, ואני כמובן לא הכחשתי...), וזה היה דווקא מאוד נחמד. התארחתי בביתה של חברתי הרבנית מדן (שבעלה היה אז ר"מ והיום אחד מראשי הישיבה), ופטפטנו בחושך כמעט מוחלט (החשמל היה מנותק) עד השעות הקטנות של הלילה, עד שהרב בא 'לחלץ' את אשתו ממני כדי שתלך לישון...

אז הילדים הגדולים והנכדים לא באו השנה. גם בלעדיהם בוקר נהדר מתדפק על חלוני... בבקרים החורפיים אני זוכה ל'חילוץ עצמות' במים החמים של הבריכה הטיפולית ביישוב שלנו, מבוא חורון. והנה, לפי מספר המשתתפות, עולות לי תובנות לגבי החשיבות של המקצוע שלי, כרופאה. חברתי מימין עסוקה עד הראש, כי היא ספרנית בישוב שבו היא מתגוררת בבנימין, ובגלל מזג האוויר היא זכתה להתנפלות המונית על ספרי הקריאה, כהכנה לסערה המתממשת ובאה. ושכנתי משמאל - אין לה רגע דל דווקא בימים טרופים אלו, כי היא מנהלת חברת קייטרינג, וכבר ביום שני היא היתה מוצפת בהזמנות לשבת, מחרדת הסופה.

ואילו אני, סתם רופאה גינקולוגית פשוטה... מסתבר שהדברים לא כל כך דחופים כשיש סופת שלג... ולכן אני זוכה ליומיים של כיף עם בנותיי המאושרות, שלא זוכות כל יום לראות את אמא בשעות האור (לא כל כך אור, אמנם, כשגשום בחוץ). ואני זוכה גם לכתוב פוסט קצר ל'מתנחלות ברשת', בכיף עצום. אמנם יום חמישי היום, אך שלוש בנות בבית – זה מתכון לבישול גורמה, כך שהמטבח הביתי מעניין אותי כמו השלג דאשתקד...

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
שרהל'ה קוסטינר ... (אורח) הגיב ביום חמישי 4.6.15

אמנם נזכרתי לקרוא רק עכשיו, וקצת משונה לקרוא על שלג בימי הקיץ המתחממים. אבל כמו תמיד חנה... כיף ענק לקרוא את דברייך. הכתיבה שלך מקסימה ומענגת. תבורכי!
מתי אתם באים לביקור בנגב? מתגעגעים ומחכים לטלפון... אני לא חוששת לכתוב זאת בפומבי, סימן שאני מתכוונת לכל מילה, ההזמנה פתוחה ומחכה.

הגב