ללי דרעי
ללי דרעי אמא לשישה ילדים, עיתונאית, עלתה לארץ בגיל 15 מצרפת. מתגוררת בישוב היפה בתבל, עלי, ועושה קניות במקום המרגש בארץ: שוק מחנה יהודה. יום שני 12.1.15 3 תגובות לפוסט 13166 צפיות

כשלא רוצים לקרוא לאויב בשמו

יום רביעי בצהריים. עולם הפוך אני רואׇה. בארץ מדברים על מזג האוויר ובצרפת על פיגוע.

אחד הנרצחים הוא קבו (CABU), מאייר מוכשר בחסד שליווה את כל ילדותי. אני זוכרת משקפיים עגולות, תספורת לא ברורה ומבט טוב בעיניים. עכשיו הוא מת. הוא ועוד 11 עיתונאים. הם הוצאו להורג בעוון חוצפה. העזו לאייר את הנביא מוחמד. העזו לצחוק עליו.

אני פותחת אתר חדשות בצרפתית. מראיינים שם עד ראייה לטבח. לא מראים את פניו, שמא ינקמו בו אותם אנשים האלרגיים לחוצפה. ואז אני נזכרת מה קורה אצלנו כשיש פיגוע. איך כולם רוצים להעיד, להראות את פניהם על המסך, לעמוד מאחורי העיתונאי. צרפת טראגית בצהרי יום רביעי.

אחר כך מראים וידאו שצולם מאחד הגגות. רואים את שני המחבלים מתקרבים לשוטר פצוע, שרוע על הכביש, שכנראה מתחנן על נפשו. נדע מאוחר יותר שקוראים לו אחמד, לשוטר. אז אחמד מתחנן לסעיד, או לשריף, מבקש שיחוסו עליו: "מה אני קשור לאיורים של מוחמד, ובכלל, קוראים לי אחמד, אל תהרגו אותי". בום! ירייה לפנים. תשובה קולעת.

ואז באה הצעקה המשחררת: באנו לנקום את הנביא מוחמד!

ובאולפני הטלוויזיה בצרפת, נזהרים מאוד: "כפי שאתם שומעים, שני התוקפים (אין מחבלים בצרפת, אלא אם כן הם שייכים לימין הקיצוני) צעקו שהם באו לנקום את הנביא". איזה נביא? טוב ששאלתם. לא אומרים איזה נביא. אין צורך. הרי יש רק נביא אחד שהוא תקין-פוליטית בארץ הדוגלת בחילון מוחלט.

לאורך כל הדיווחים, צמד המילים "אסלאם רדיקלי" בקושי נאמר. לא רוצים לקרוא לילד בשמו. לא רוצים לקרוא לאויב בשמו. גם הקורבן זוכה לשם חדש: לא רצחו את האיש עם המשקפיים העגולות והמבט הטוב בעיניים. רצחו את חופש הביטוי!

ואז זה מתחיל. כולם צועקים בקול גדול: אני שארלי. אותו שארלי שנלחם נגד כל העולם על הזכות לפרסם קריקטורות פרובוקטיביות של הנביא מוחמד. אותו שארלי שכולם, אך לפני שבועיים, אמרו ש"ממש, הוא לא בסדר, למה הוא מתגרה בהם?". אותו שארלי שמת, יחד עם 12 העיתונאים שהיוו את עמוד השדרה של העיתון הסאטירי מספר 1 בצרפת.

אז פתאום כולם שארלי. האומנם? כמה מוכנים להמשיך את מלחמתו של שארלי? כמה הבינו על מה הוא נלחם בכלל? כמה רוצים באמת להגן על חופש הביטוי? כמה מוכנים לפרסם את אותן הקריקטורות? אף אחד. כי כולם מ-פ-ח-ד-י-ם. הרעים ניצחו.

ואני מסתכלת על כל זה ולא מאמינה. מפרסמת עוד פוסט בפייסבוק, ועוד אחד. עד שמישהו עוצר אותי ומאשים אותי בחוסר חמלה: למה את לא משתתפת בצער שלנו, לפני שאת מבקשת מאיתנו להגדיר את האויב, לפתוח עיניים פקוחות לרווחה? קצת רגש! קצת אמפטיה!

אז נכון, לא כתבתי שבכיתי על האיש עם התספורת הלא ברורה, על טוב הלב שלו, על הילדות שלי, על אחמד השוטר המסכן.

לא כתבתי כי זה לא חשוב. כי לקורבנות לא אכפת מהדמעות שלי. לא אכפת מהאמפטיה שלי. את החמלה הם מקבלים במנות גדושות מכל האנשים שם, בצרפת, אשר החליטו לנתק את שכלם עד יעבור פחדם. אשר לא רוצים לראות את התמונה הכוללת.

אז אני כועסת על צרפת. ועל העיתונאים שלה שמתנדנדים באי-נוחות על הכיסאות שלהם כדי לא לדבר על פיל שבאמצע החדר.

להם בא לי להגיד: אני לא שארלי, אני ישראל, וזה לא פשוט בכלל.

אבל אז, מגיע יום שישי. פה בארץ ממשיכים לדבר על מזג האוויר, ובצרפת, עוד פיגוע. הפעם, שארלי וישראל קרובים מאי-פעם. המרכול HYPERCACHER הוא ה"רמי לוי" של קהילת יהודי פריז. שם כולם נפגשים. לשם נכנס עוד אחד מאלה-שאסור-לומר-את-שמם ויורה לכל עבר.

אני שוב פותחת חדשות בצרפתית. לפיל באמצע החדר יש עכשיו פרופורציות של דינוזאור.

ובליבי, דאגה.

למשפחה, למכרים, לקהילה. איך ישרדו את זה אחרי גבריאל, אריה ויונתן סנדלר, אחרי מרים מונסנגו, אחרי אילן אלימי? השבת נכנסת מהר מדי. לא נדע מה עלה בגורל היהודים שבאו לקניות שבת ומצאו עצמם בלב ליבו של סכסוך שאף אחד לא רוצה לקרוא בשמו.

כל השבת נחשוב עליהם. נתפלל עליהם. על האנשים האלה, אחינו הרחוקים כל כך וקרובים כל כך. ונכעס על כל השאר, שעוד לא החליטו לעלות לארץ למרות שמסוכן בצרפת. וגם נחייך קצת: אפשר לחשוב שאצלנו מדברים על מזג האוויר 365 ימים בשנה...

ואז במוצאי שבת, רצים לנייד. ארבעה שמות: יואן, מישל, פיליפ, יואב. השם ייקום דמם.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
דינה (אורח) הגיב ביום שני 12.1.15

ללי. גם אני לא יודעת בידיוק מה קרה שם. רק אני יודעת שהיה פיגוע ומתו יהודים. אל תדאגי מיש צריך לעלות יעלה. אני מעריצה אותך על ה ציונות שלך. להית כתבת מקסים!

הגב
אביחי (אורח) הגיב ביום שלישי 13.1.15

ראוי רק לציין ששמו היה אילן חלימי ז"ל ולא אלימי...

הגב
שירה (אורח) הגיב ביום שלישי 13.1.15

כל הכבוד על השיתוף מלא הרגש והכאב.
גם אנחנו כאן עם אותם רגשות מעורבים: מצד אחד כעס ותסכול: תבינו כבר שעל הטרור הזה לא עובד כל הדרכים של החמלה והרחמים. ומצד שני תפילה, תפילה כואבת ומפחדת: תעלו כבר! בוערת שם אש. אז נכון, לכם, קרובי המשפחה שלנו, עוד נראה שטוב שם. בית בפריז ובית בסמור, עבודה מסודרת והכול לכאורה בסדר. אבל כמה לא בסדר.
ואני חוששת. לא כל מי שצריך לעלות יעלה. זה תלוי רק בו.
ומאחורי הכול: גם העניין הדתי. מצד אחד: במשפחה של חמותי, שם כולם בחו"ל. כל בני הדודים של בעלי רווקים סביב ה30 ורק בן דוד אחד נשוי ל... גויה. מתי תבינו שהמשך יהיה לכם רק כאן? כאן יש כבר 20 נכדים לחמותי.
וגם: תחושה שמלחמת גוג ומגוג מתקרבת. שדרך הלחימה של הנצרות: החמלה והרחמים והחסד, עומדת להתנגש חזיתית בדת מוחמד, דין מוחמד בסיף. ושאנחנו צריכים לברר טוב טוב איפה אנחנו, כדי שלא להתבלבל ושלא ליפול בין הכיסאות.

אז תודה על הפוסט הטעון הזה. גם אצלנו כך.

הגב