הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום ראשון 25.1.15 1 תגובות לפוסט 10806 צפיות

על הרגעים הפחות שווים בחיים שלי


אני תמיד צוחקת על זה, שבכל פעם שקורה לי איזשהו אירוע מרגש או מסעיר בחיים הוא באופן אוטומטי הופך להיות עוד "רעיון לפוסט". ככה האירועים בחיי הפכו להיות אחד משניים - אירועים ששווים להיכנס לרשימת "הרעיונות לפוסטים" המכובדת, ואירועים שלא מספיק שווים כדי להיכנס.
כי אמנם אנחנו מביאות הנה את הסיפורים מתוך החיים שלנו, אך טבעי שנרצה להביא את הסיפורים הכי מעניינים ומרגשים, את הדרמות הקטנות והגדולות, את הסיפורים שהזיזו בנו משהו, גם אם הכי קטן. כי אם כבר סיפור - אז שיהיה מעניין.

ואז מגיע לו ערב כמו היום, אני מתיישבת על הספה עם המחשב, רוצה לכתוב משהו, ואין שום סיפור גדול בארסנל הסיפורים שלי. לא מרגש, לא מסעיר וגם לא מעורר השראה באיזושהי צורה.
כי כל מה שמתרוצץ לי כרגע בראש אלה הסיפורים הכי לא מעניינים של החיים - הכביסות שיש לקפל, הכלים בכיור, הילדה שלא רוצה ללכת לישון, המתאמנות שאני עוד רוצה להספיק לחזור אליהן, וגם איזשהו רצון לנוח הערב. רק קצת.

מישהי יקרה פעם אמרה לי לפתוח כל בוקר בכתיבה,
גם אם כל מה שיש לי לכתוב זה שאין לי מושג על מה לכתוב.

אז הנה אני, יושבת וכותבת.
לראשונה מבלי לתכנן מה ייצא, ובלי לדעת בדיוק מה אני רוצה לומר.
בלי לייצר פתיחה מסקרנת וסוף עם מוסר השכל,
אלא פשוט לכתוב.
לכתוב על הרגע הזה, בדיוק כפי שאני חווה אותו.
על הרגע הזה פה, על הספה, מול המחשב,
הרגע בו איני מצליחה לכתוב או לחשוב על דבר שהוא מלבד אותו רגע.

כי הרי תמיד כשאני כותבת - אני בוחרת לכתוב על רגעים שהם אינם הרגע הזה-
על מה שקרה לי אתמול או בשבוע שעבר,
על מה שהרגשתי לפני יומיים או על מה שמצפה לי מחר.
על הסיפורים הבאמת"שווים" של החיים.
אך מה שאיש לא יודע, זה שבזמן שאני כותבת את הטקסט הזוהר,
אני נמצאת בתוך רגעים לא זוהרים במיוחד, כמו הרגע הזה ממש,
עם שיער שנראה זוועה, וחצ'קון שמציץ לי בזווית העין,
רוצה להצליח לכתוב ולעמוד במחויבויות שלי כמתנחלת ברשת, כאישה, כאמא, כבת זוג וכאשת קריירה, בלי איזה סיפור מפואר ברקע.

נראה לי שהיום אני מבינה על מה דיברה אותה אישה יקרה -
על היכולת לתת מקום לכאן ועכשיו.
בדיוק כפי שהוא, ובדיוק כפי שאני נוכחת בתוכו.
גם אם הוא עוד רגע קטן של פשטותשבו כל מה שמעניין אותי זה הכביסה והטיול שצריך לעשות לכלב.
נכון, הרגע הזה הוא לא תמיד הכי מושלם, והוא גם לא תמיד נוצץ ומעורר השראה,
אבל זה כל מה שיש לפעמים.
לפעמים יש לי תחושה שאני חיה בין סיפור לסיפור, בין תובנה גדולה לרגע מרגש,
וכל שאר הרגעים בחיים, אותם רגעים שלא זכו להיכנס לרשימת הסיפורים השווים פוסט, הם סתם עוד רגעים שאני מקווה שיחלפו להם, כי אין סביבם שום הילה מיוחדת.
אך בזמן שאני מחכה שהם יחלפו כבר, אני מפספסת אותם. אני מפספסת את החיים עצמם.

כי בחיים שלנו אנחנו לא תמיד על הבמה, ולא תמיד אור הזרקורים מופנה אל עבר רעיון גדול או סיפור מסעיר. לפעמים אנחנו העובדים שמאחורי הקלעים; עובדי הלוגיסטיקה, התאורנים ואפילו עובדי הניקיון. כי גם את הסיפורים הגדולים שלנו מישהו צריך לתחזק.

ואתם יודעים מה? גם הסיפורים האלה של החיים שווים כתיבה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
דינה (אורח) הגיב ביום ראשון 25.1.15

את צודקת. אני עוד לא מעתרת את הסיפורים אבל היום יבוא.

הגב