רחלי סגל
רחלי סגל בת 35, נשואה ואם לשלוש. גרה בטלמון. לא תל-מונד. בין מודיעין לרמאללה. יום שני 12.11.12 אין תגובות 15642 צפיות

נשים קטנות

עמדתי מולו יציבה ונחושה, עם מבט ממזרי בעיניים, ואמרתי: "אתה יודע, איך שאתה עומד עכשיו בשער של הכדורגל - זאת בדיוק עמידה שנייה בבלט", כשהוא הסתכל למטה לבחון על מה לעזאזל אני מדברת, בעטתי בחוזקה את הכדור והבקעתי גול. זה היה אחד מהניצחונות המתוקים ביותר שידעתי במשחקי הכדורגל (והכדורסל והסטנגה) שמילאו את לילות הקיץ בהתבגרותנו בכפר.

אני בטוחה שהשוער התורן שכח מזמן את הפאדיחה ההיא, כשהפסיד לבת, אבל בראשי הסצנה הזו עולה לא-פעם, כשאני מתלבטת ביני לבין עצמי כיצד נכון להדריך את בנותיי בחיים. האם לטפח גילויי נשיות חמודים או האם לעודד אותן להיות "טום-בוי"?
לא מזמן נזכרתי במשחק ההוא, כשמיהרתי לרשום את הגדולה לחוג מחול יצירתי לגיל הרך. (אכן, הגדולה לא כזאת גדולה.) לא הסתפקתי ברישום ואצתי-רצתי לחנות אקססוריז לרקדניות צעירות. בגד גוף, טייץ, חצאית ורודה ומתנפנפת. לקחתי את כולם. רק נעליים לא קניתי כי מסתבר שכשרוקדים על פרקט זה מחליק.
לראות אותה מבצעת - בחן יחסי - תנועות פלייה, רלווה, פלקס ופוינט, מילא אותי אושר מפתיע. בתור ילדה ראיתי את הדברים האלה רק בהצצה חטופה לחדר החוגים בדרך לספריה במתנ"ס. (משם גם שאבתי את הידע על צורת העמידה השנייה בבלט.)

כמי שבילתה, כאמור, שעות רבות בילדותה בספריה, כלל האצבע שלי לאבחון אופיין של ילדות ונשים שאני מכירה לראשונה הוא - את מי מ"נשים קטנות" הן הכי מזכירות לי: מג הבוגרת והשלווה, בת' הרגישה והעדינה, איימי הצעירה המפונקת או ג'וזפין - ג'ו - הסוערת והדעתנית. ג'ו בעצמאותה וחברותה האמיצה עם לורי השכן, נראתה לי תמיד כבת דמותי האולטימטיבית. להיות "טום-בוי" היה כל כך הרבה יותר מעניין, ומצד שני מג נראתה תמיד כל כך 'נכונה'. אולי הייתי ג'ו אך את ההשוואה ל"נשים קטנות" החברים הכי טובים שלי - לא יבינו לעולם.

אני נהנית לראות את הקטנה שלנו מטפסת ללא חשש על עצים וגדרות, מתלהבת בכל פעם שהגדולה מזהה בכביש רכב זהה לשלנו, בשם הדגם ולא לפי הצבע. רוצה שישחקו עם בנים, שיזרקו כדור, שיבדילו בין מסוק למטוס ובין טרקטור למחפרון. שישתוללו בכיף.

מצד שני, אני מבינה היום, יותר משהבנתי פעם - גם הנשיות חשובה. יש דברים שבאים להן בטבעיות מדהימה כמו לבדוק עד כמה החצאית מסתובבת ולהבחין בכל בגד חדש או תכשיט. אני מצידי מלמדת את הגדולה על ההבדל בין גנדרנות לבין טיפוח שהוא חובה, מנסה קוקיות וסיכות על האין-שיער של הקטנה, מחמיאה להן על גופן, מדגישה כי גופן ברשותן, משקיעה בהתאמת צבעים, בנעלי שבת, ביצירה משותפת של שרשראות וצמידים, רוצה שיהיו להן חברות טובות - ואני לא יודעת איך לנסח את זה מבלי לצאת שוביניסטית אבל - אני מבקשת לראות בשתיהן גם חן, עדינות ורוגע.

ההתלהבות שלי מהחוג למחול נבעה מרצון להכניס עוד שעה של ספורט ותזוזה לתוך לוח הזמנים של הילדונת. את המענה לזה יכולתי לכאורה למצוא גם בחוג לכדורגל, אבל יותר משרציתי בספורט, רציתי שתכיר את עולם הריקוד, במיוחד בבגד גוף, ודווקא עם חברות. אני מתפללת שלא תתבייש, שלא תפחד לזוז, שתרגיש עם עצמה בנוח מהגן ועד בכלל; שכשתגדל תהיה לה אפשרות, גם בתוך המרחב הדתי הלא-פשוט בכלל, לשמוח בנשיותה.
כשיצאנו יחד משיעור הניסיון היא אמרה לי: "אמא, היה לי כל כך כיף להיות רק עם חולצה וטייץ, הרגשתי משוחררת. היי תראי, הנה מאזדה."
וידעתי שאנחנו בכיוון הנכון.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה